שנה שבה אתה שם בכל רגע. מדבר אלי, מחייך, עם תנועות הגוף, המחוות וטון הדיבור שהוא רק שלך. געגוע לכל דבר גדול כקטן.
לחיבוק של הדלקת נרות עם ריח הבושם שאתה שם רק בשישי. לזה שתמיד תמיד כשאני שמה לך את הפלאפון במגנט של הרכב אתה חייב להרים ולשים שוב למרות ששמתי לך בדיוק באותה זווית. למריבות קטנות ומטופשות שלנו ולשתיקה הרועמת בנסיעה ברכב כאילו קרה הדבר הכי נורא בעולם. לארוחת ערב שתמיד כוללת סלט חסה עם שרי, מלפפון, פטריות וקרוטונים. לטקס הקבוע של הקפה בבוקר, בערב, בשישי ומוצ"ש. לשתף אותך בכל דבר שקורה לי באינסוף הקלטות והודעות בוואטסאפ.
לתחושת ההודיה, הנחת והביטחון שנסכת בי ובבית שבנינו לנו. לידיעה הברורה שיהיו לנו חיים טובים, ופשוטים, ושלצדך אין לי דאגות בעולם הזה. עברה שנה שבה אני לא מופתעת משום סיפור שמספרים עליך, ועדיין אני לפעמים תופסת את הראש ולא מאמינה שזכיתי להיות נשואה לאגדה. שנה שבה אני בניגוד אינטרסים הזוי, שאני מנסה לספר עליך ולהנציח אותך ככל יכולתי, מדברת עליך ואותך אבל יחד עם זאת רוצה אותך שוב אך ורק לעצמי. אבל כל כך כל כך גאה שאני רואה איך אתה משפיע על עוד ועוד אנשים ובתים, ודמותך מפיצה אור גדול בעולם שלנו.
שנה שבה אהוביק שלנו הפך לילד ואתה לא פה. איך אפשר להכיל את הפספוס הזה? את זה שהוא מפסיד את האבא הכי מושלם בעולם הזה, ואתה לא פה להגשים את החלום הכי גדול שלך. שקדי שלנו הוא המתנה הכי גדולה שיכולת להשאיר לי בעולם הזה. אלוהים פיזר עליו כמויות של חן וקסם, הוא מלא באנרגיה, שמחת חיים וסקרנות, ומזכיר לי כל יום את כל מה שאתה היית - את החיוך שלך, את השובבות והזיק בעיניים, את המתיקות הבלתי נגמרת והביטחון בעולם.
עברנו בנפרד שנה שהייתה קשה כל כך לכל עם ישראל. שנה של חוסר אישי בלתי נתפס, וכאב לאומי שלא נפסק. שנה שאני ואתה בעולמות נפרדים מנסים לתקשר בכלים שלא הכרנו. שנה שבה אני מתפללת, מקווה, מצפה, שואלת, כועסת ומטיחה. ואיך שהוא באופן לא ברור, עמוק בלב מרגישה הכי קרובה אליו ולתמונה הגדולה.
אהוב שלי, תמשיך ללוות אותנו מלמעלה אני כאן, תמיד מחכה לך שתחזור אלי.
התרעות פיקוד העורף