תושבת זרעית צילה ברבי שוחחה היום (שישי) עם אריה אלדד ומיה זיו-וולף ברדיו 103fm ושיתפה בתחושות המורכבות של תושבי האזור.
"לא השתנה כלום", סיפרה. "אותו מקום ואותה אווירה. אנשים ניסו לחזור אתמול, ראו את הבתים שלהם וקצת נבהלו. אני לא יודעת אם בזמן הקרוב הם יחזרו. עצוב. המושב לא נראה כמו בימיו היפים. הכול נטוש, הכול עזוב, הכול שבור – הכבישים, המדרכות. קשה מאוד לחזור למקום הזה. מבחינת ביטחון - בספק. אנחנו למודי ניסיון. עברנו את 2006, עברנו את מלחמת לבנון הראשונה, היו לנו כמה שנים שקטות, ומחדש הכול התחיל. אז אני לא יודעת הפעם".
"בינתיים יש לנו שקט. מול הבית שלי תמיד היו בתים של לבנונים, יותר חיזבאללה. השמידו להם את הבתים שלהם, העמידו עמדה של יוניפי"ל ואומרים לנו: הנה יהיה לכם ביטחון עכשיו. אני לא מאמינה".
על הדילמה של חזרת העוזבים אמרה: "בכל המלחמות הקודמות אנשים לא עזבו. כשהייתה הפגזה היינו נכנסים למקלטים וזהו, נשארנו. הפעם אנשים יצאו וטעמו את הטעם של השקט והשלווה שלא היתה להם בזרעית. קשה להחזיר אותם למקום שעבר תהפוכה בשנה וחודשיים האלה".
"במושב זרעית אין מרפאה, אין לנו צרכנייה או מכולת, אין לנו כלום. לכל דבר צריך לנסוע, אפילו לקנות שקית חלב או כיכר לחם צריך לנסוע. אני לא עזבתי, אז אני לא יודעת מה הם טעמו. אני יודעת שהבת שלי היתה בניר דוד שנה, ואחר כך היא עברה ליקנעם. הכול נגיש לה – קופת החולים, בית הספר, גן הילדים - לא צריך להסיע אותם. בזרעית את מסיעה אותם לחוגים ולגנים. פתאום הכול היה נגיש ונחמד. מישהו שעזב אמר לי: 'בבוקר אני קם, קונה לחמניות חמות וקרואסונים לאשתי ושקית חלב טרייה, ממש כיף. אין לנו את זה".
התרעות פיקוד העורף