איראן ולבנון שימשו במשך השנים, בעיקר במהלך תקופת מלחמת חרבות ברזל, כשותפות לפעולה, כשחיזבאללה שבלבנון נחשב לכוח פרוקסי תחת איראן. אלא שביום שישי האחרון, העיתון הערבי "אל'אחבר", המזוהה עם חיזבאללה, האשים שחור על גבי לבן את איראן במתרחש בסוריה.
ההשפעה האיראנית אמנם חדרה ללבנון כבר בתחילת שנות ה-80, כשכוחות הצבא האיראנים נכחו בדמשק. גם כשיחסיהם של איראן וסוריה ידעו מורדות, עוצמת היחסים ביניהם התאזנה ונמצאו לקשיים פתרונות. אך כשכוחות הצבא בלבנון פרקו את נשקם, וחיזבאללה היתה הכוח היחיד שנשאר במדינה, איראן ולבנון הסכימו כי יעשו יד אחת נגד ישראל.
בעוד סוריה תמכה בכוחות ההתנגדות העיראקים בשנת 2003, עם הפלישה והכיבוש האמריקאים לעיראק, שנתיים לאחר מכן כוחותה מטעמה הספיקו לעזוב את לבנון, אך לא להיכנע ללחצים מצד אמריקה לסיים את היחסים עם איראן.
עד לפני 2011 איראן לא התערבה כלל בענייני הפנים בסוריה, והייתה מוגבלת להתערבות בנושאי רשויות השלטון. הדאגה העיקרית של האיראנים כלפי הסורים הייתה הגש הסורי בכביש המחבר בין איראן, עיראק, סוריה ולבנון שממנו הועברו אספקות וכספים מטעם איראן לחמאס ולג'יהאד הפלסטיני על ידי חיזבאללה.
רק בקיץ של אותה שנה, החליטה האופוזיציה האיראנית, בגיבוי של יועצי ביטחון מטעמה, להתעמת עם הפלגים החמושים הסורים. כשנתיים לאחר מכן, הגיעה גם ההתערבות הצבאית של חיזבאללה בתוך סוריה. "איראן ובעלות בריתה, לרבות חיזבאללה, ביצעו עינויים ומצורים, שימוש בנשק והרעבה נגד תושבי האזורים הכפריים של דמשק", נאמר באותו מאמר דעה מ"אלאחבר".
עוד הוסיף הכותב שם כי "עמדתם של רוב הסורים לא הייתה סולידרית עם חיזבאללה במלחמה במהלך 2024, בניגוד לעמדתם התומכת במלחמה ב-2006, כאשר פתחו את בתיהם בפני הרוב השיעי בלבנון. גם כאשר איראן הותקפה באפריל האחרון עם הקונסוליה שלה בדמשק, ושבועות לאחר מכן הותקפו מתקנים צבאיים איראנים, סורים רבים לא התייצבו עימה בסולידריות".
בסיום המאמר נכתב כי "איראן איבדה כל אפשרות שבה היא מציגה את עצמה במסגרת אסלאמית, גם אם היא מקור הנשק העיקרי של תנועות החמאס והג'יהאד בפלסטין".