״משחק העצבים״ שניהלו כל הצדדים היה מתיש, אכזרי וציני. כאילו לא מדובר בגורלם של 98 חטופים. כאילו לא מדובר ב98 משפחות שבמשך 467 ימים מאז ה-7 באוקטובר חייהם אינם חיים. מדינת ישראל הפכה מאז ה-7 באוקטובר למדינה אחרת. אזרחיה מתנהלים בתוך דכדוך, בין ייאוש לייאוש. אף אחד כבר לא מנהל אורח חיים שגרתי כבעבר.
כל מהלך מתנהל כשברקע המשקולת הכבדה של המחשבה על אחינו ואחיותינו החטופים. הראש לא מפסיק להריץ תמונות מה עובר עליהם במנהרות הגיהנום של עזה.
מדינת ישראל היא מדינת היהודים, הערבות ההדדית, ערך חיי האדם הוא הלב של המדינה הזאת. כל לוחם שיוצא לקרב יודע שלא משנה מה יקרה תמיד יגיע החובש הקרבי כדי להושיט לו טיפול תחת אש. לא משנה מה יקרה חבריו ילחמו עד הכדור האחרון עד טיפת דם האחרונה כדי להחזיר אותו הביתה- זאת מדינת ישראל זה צה״ל.
ב-7 באוקטובר בשעה 06:28 הקוד הזה נשבר. 467 ימים הוא שבור. הוא מנופץ ל-98 חלקים. 98 ילדים, נשים, חיילות חיילים מבוגרים ובוגרים נמקים בשבי מבלי שנעשה עד אתמול הכל כדי להחזיר אותם. בימים האחרונים התברר כי ישנם שרים מהימין הקיצוני שבשם האידיאולוגיה הפוליטית שלהם הם מוכנים להשאיר מאחור את החטופים. לא להושיט יד לא לעשות הכל כדי להחזיר מהקרב, מהגיהנום את אחיהם.
השרים צריכים לזכור כמה דברים: הראשון- הם עובדים אצלנו האזרחים. שנית- הם כשלו והם אחראים לא פחות מהצבא והשב״כ למחדל ה-7 באוקטובר. והם מחויבים להחזיר את כל החטופים לחיק המשפחות. ההסכם שהושג בקאטר הוא ראשון לא שלם. הלוואי שנגיע ליום ה-42 עם 33 החטופים חיים בידנו. והלוואי שכבר עכשיו דדי ברנע, רונן בר וניצן אלון יחד עם אנשיהם ירימו את החלק השני של המהלך ויביאו לשחרור יתר החטופים. אם אפשר במקביל.
התרעות פיקוד העורף