"הבת שלי רצה אליי עם הטלפון ואמרה לי 'אמא, מישהו עם קול מאוד רשמי חיפש אותך'", משחזרת אסתי את הרגע בו קיבלה את הבשורה הקשה. "ואז אני בעצם יוצרת קשר עם אותו בן אדם והוא אומר לי 'מדברים מצה"ל'. הפסקתי לנשום".
התגובה הייתה מיידית וקשה: "אני צורחת בשנייה הראשונה ואני נופלת על הרצפה, הרגליים שלי כאילו מקבלות חולשה כזאת מטורפת, הראייה שלי נסגרת, הכל נסגר עליי בטירוף." הבת הקטנה בת השש, שהייתה עדה להתמוטטות של אמה, ניגשה אליה מבוהלת: "אמא מה קרה? למה את צועקת?"
הנסיעה לבית החולים סורוקה הייתה רצופת חרדות: "כל הדרך אני צורחת, אני בלחץ שהוא לא יחכה לי, שאני לא אצליח לראות אותו, שעד שאני אגיע יגידו לי שהוא מת מפצעיו".
הפציעה של אייל הייתה קשה במיוחד. "שתי הרגליים נשברו, איבדתי דם, הייתי פצוע קשה, נפגעו לי עצבים בצד שמאל ושברתי את עצם המפרק", מתאר אייל את פציעותיו. הרופאים אמרו לאסתי שפציעה כזו לא הייתה שורדת במלחמות קודמות.
הפגישה הראשונה בבית החולים הייתה קשה: "הוא לא כל כך דומה לעצמו כי הוא היה שרוף. השיער שלו היה שרוף, כל הפרצוף שלו היה פחם, הוא היה נפוח בטירוף", מספרת אסתי. "אם לא היו צועקים 'זה אייל כהן', לא הייתי מזהה".
ההתמודדות של ארבע בנותיהם הייתה ועודנה מורכבת. חודש וחצי לא ראו את אביהן, כדי למנוע מהן טראומה נוספת. המפגש הראשון היה רווי דמעות: "זה היה מפגש מטורף של בכי לא פוסק ושאלות תמימות של ילדות שפתאום רואות את אבא שלהם שוכב כאוב", מספר אייל. "'אבא כמה זמן אתה תהיה במיטה? אבא, יהיה לך כיסא גלגלים?'"
הטראומה של הבנות מתבטאת גם בבית הספר. "הבת שלי בת העשר סיפרה שהיא רבה עם אחת והחברה שלה אמרה 'אבא שלך עם הכיסא גלגלים'", משתף אייל. "היא באה הביתה בוכה. אבל זה תהליך שכל הבנות עוברות טראומה וכולן מתמודדות עם הפציעה שלי. הן פצועות בדיוק אותו דבר, ברמה הנפשית, אבל בדרך אחרת".
כיום, אייל כבר לא זקוק לכיסא גלגלים, אבל ההתמודדות רחוקה מלהסתיים. "בגיל 42, בתור בן אדם שרץ כל הזמן, לא נוגע בסיגריה, לא כלום, ופתאום אני מוצא את עצמי הרבה ערבים בחוץ, מעשן קנאביס רפואי שעוזר לי לישון." הסיוטים עדיין מלווים אותו: "הסיוט האחרון היה שהרגו אותי, שני מחבלים נכנסו דרך החלון".
אסתי, שנושאת על כתפיה את הטיפול בבעלה לצד גידול הבנות, מתקשה לחזור לשגרה: "רק עכשיו כשהוא השתקם קצת יותר פיזית והוא פחות נזקק לעזרה השוטפת שלי, יש לי זמן קצת לעצמי. אבל אני לא באמת יכולה לעשות את זה כי החיים ממשיכים. מצפים ממני להיכנס חזרה למרוץ".
המסר העיקרי שלהם לציבור הוא שהשיקום לא מסתיים עם היציאה מבית החולים: "ברגע שהם יצאו מהשיקום, אמרו 'אוקיי, יצאת מהשיקום, אתה יכול לחזור לעבודה', אבל השיקום עדיין לא הסתיים", מדגיש אייל.
במבט לאחור, אסתי משחזרת את הרגע בו שלחה את בעלה למילואים בשבעה באוקטובר. "הפרידה הייתה קורעת לב - הבנות בכו וצרחו 'אבא אל תלך', מושכות אותו ברגליים". למרות הקושי, אסתי תמכה בהחלטתו: "מצד אחד גם היה בי לצרוח כמו הבנות שלי שלא ילך, אבל מצד שני הבנתי שחייב שמישהו ילך".
הזוג מדגיש את חשיבות המודעות לפצועי הנפש: "כולנו צריכים להיות מודעים לזה שיש לנו המון חיילים שגם אם הם לא נפצעו פיזית, הם נפצעו נפשית", אומר אייל. "אף אחד מהחיילים האלה לא חוזר להיות אותו בן אדם", מסכמת אסתי. "זה פשוט לא אפשרי".
"אנחנו עדיין לא מבינים עד הסוף את ההשפעות של השבעה באוקטובר", מסכמת אסתי. "הטראומות הנפשיות, הסיפור הנפשי רק יצא לדרך. ההשפעות של השבעה באוקטובר זה שנים קדימה, על הזוגות האלה, על החיילים האלה".
התרעות פיקוד העורף