השבת החטופים עם כל השמחה, צריכה להזכיר לנו גם את החידלון ובמיוחד את הסיפור הלא מודע שלנו. המודע שלנו הוא ידוע: טרם השבעה באוקטובר האמנו שהאויב מורתע – בנינו חומה "בלתי עבירה" בגבול הרצועה, ביטלנו יחידות שאמורות לספק מידע (504, חצב), הפצצנו בסוריה והאמנו שכך אנו בולמים את התעצמות חיזבאללה, לא סכלנו מנהיגי טרור אבל נתנו להם כסף, הגדלנו את מכסות הפועלים מעזה ואת שטחי הדייג. בקיצור, היינו מדושני עונג. לעמדות אלה היו שותפים שמאל וימין גם יחד.
בשבעה באוקטובר מתנפצות כל ההגנות שלנו וכבר לא ניתן לטעון שהאויב מורתע. ואז מתגלה האמת שמתחת – פחד גדול מעימות וחוסר אמונה בכוחנו עד כדי סכנה לקיומנו. זהו טבעם של הגנות וזה מה שהם באות להסתיר.
אז מהי האמת הלא מודעת שאנו כאומה ניסינו להסתיר? שנים טרם הטבח נתניהו התגלה כמנהיג הססן אם לא פחדן המעדיף לקנות שקט בהווה על חשבון צרות בעתיד. במבצע "צוק איתן" בשנת 2014 הוא החליט להפסיק את המבצע על דעת עצמו ללא התייעצות עם הקבינט המדיני‑ביטחוני, ששם כנראה לא היה לו רוב. הוא התחמק ברגע האחרון ממבצע משותף עם ממשלו של טרמפ לחיסול קאסם סולימאני; נכנע להפגנות על הגדר בהטבות לחמאס שהתבטאו בהעברת כסף קטארי, הגדלת שטחי הדייג ומכסות הפועלים. הוא סירב לסיכול הממוקד של ראשי חמאס שיעצו לו שלושה ראשי שב"כ ואז מגיע השבעה באוקטובר...
לא רק נתניהו היה מורתע וחדל להאמין בכוחנו טרם השבעה באוקטובר - האופוזיציה לא פחות. לאחר "צוק איתן" טען גנץ שהוא לא יודע איך כובשים את עזה ואיך מתמרנים שם והוסיף שבלבנון זה פי כמה יותר מסובך. אייזנקוט כשמונה לרמטכ"ל פרסם בשנת 2015 מסמך אסטרטגי שבו הסביר שמטרת הצבא היא להגדיל את תקופות השקט. הוא לא דיבר על חיסול כוחם הצבאי של חמאס וחיזבאללה ואילו יאיר לפיד רצה להעניק כספים לחמאס יותר ממה שזכו לו בעבר.
המצב הנפשי של כולנו החל מראש הממשלה וכלה באחרון האזרחים דמה למצבו של אדם ששכנו הוא בריון שמדי פעם מאיים עליו ומציק לו. האדם הוא איש טוב ושלו שלא רוצה עימות ואף נרתע ממנו ועושה הכל כדי שלא יתרחש. הבריון מתרשם שאיש לא באמת עומד מולו ועל כן איומיו הולכים וגדלים. מנגד, האדם הולך ומתכווץ יותר ויותר ומפסיק להאמין בכוחו משום ששנים רבות לא השתמש בו באופן משמעותי. התיאור הנ"ל אמור להסביר לנו את העמדה הפסיבית שלנו שחששה מהתמודדות.
ב- 11באוקטובר, ארבעה ימים לאחר הטבח, מספר שר הביטחון יואב גלנט שהוא מציע לנתניהו לתקוף את חיזבאללה. ראש הממשלה נשמע פסימי מאוד כשמצביע מבעד לחלון על בניינים שיקרסו. גלנט לא אומר לו שהם לא יקרסו אבל משיב - בשביל מה יש לנו צבא אם לאחר מתקפה כזאת לא נגיב. כך ששניהם האמינו שהעורף יספוג מחיזבאללה התקפה ונזקים שלא ספג מעולם.
אמונה זו שאם נתקוף את חיזבאללה התוצאה תהיה קטסטרופלית שררה לכל אורך שנת המלחמה הראשונה ואף לפניה ועל כן דחינו את הכניסה ללבנון וקיבלנו את כללי המשחק המשפילים של נסראללה שתקף אותנו ללא סיבה – צייתנו לגבולות גזרת הירי שקבע בכל פעם. יתרה מזו, התחננו להפסקת אש רק שנסראללה יסכים בטובו לנסיגה כלשהי בעודנו משאירים את מנהרות חיזבאללה מוכנות לתקיפה על קו הגבול ומצפים מתושבי הצפון לשוב לבתיהם. ואז להפתעתנו שום טיל מדויק של חיזבאללה לא פגע בנקודה אסטרטגית ישראלית.
לחיזבאללה לא נותרו יותר תירוצים לא להשתמש בטילים המדויקים לאחר תרגיל הביפרים שבו הצהיר נסראללה שכעת זו מלחמה של הכל בכל ובמיוחד לאחר חיסול נסראללה והכניסה ללבנון. מהיכן הגיעו ההערכות השגויות האלה? נכון חיל האוויר השמיד את רוב מערכי הטילים של חיזבאללה בתקיפה הראשונה אבל נשארו לדברי גלנט כמה מאות של טילים מדויקים. למה הם לא נורו? נכון כיפת ברזל פוגעת ב 90% מהם אבל מה עם השאר.
אפילו לא אחד?! רק להראות לנו מה הם מסוגלים. מהיכן הגיעו ההערכות הכוזבות האלה שגרמו לנו לא להגיב להתגרויותיו טרם השבעה באוקטובר ומנעו את פלישת צהל ללבנון לאורך שנה? האם יתכן שחיזבאללה הצליח להפחיד אותנו הרבה יותר מיכולתו? לא פחות יתכן שאנו הפחדנו את עצמנו בפסיביות שגזרנו על עצמנו לאורך שנים. באין נתונים מדויקים לגמרי על מערך הטילים של חיזבאללה בחרנו את התסריט הקיצוני ביותר של האדם שיעשה הכל כדי לא להיכנס לעימות ובכך יסלים את העימות. לא אתפלא אם יתברר שלחיזבאללה לא היו טילים מדויקים או יכולת לשגר אותם כפי שהם הצהירו. אבל זה רק קצה המזלג של עדויות רבות על פחד גדול ולא מוצדק מעימות וחוסר אמונה בכוחנו עד כדי סכנה לקיומנו של מי שיום קודם טען שהאויב מורתע.
הצבא פולש לעזה בטור – כלומר מצפון לדרום, כובש ישוב אחד ועובר לאחר ולא תוקף במקביל ישובים שונים, בציר פילדלפי ובדרום הרצועה. התנהגות זאת נובעת מחוסר ביטחון של הצבא ביכולתו ובחששו מה מחכה לו שם. בהמשך, אנו מהססים שלושה חודשים טרם הכניסה לרפיח וכפי שצוין שנה עד הכניסה ללבנון. החיילים שנלחמו בשתי הגזרות אמרו "לא כצעקתה".
כלומר, הפחידו אותנו מהאויב יתר על המידה. בתקשורת - שכשלה לאורך השנים בחשיפת הלא מודע החרד שלנו - התחרו ביניהם הפרשנים מי מהם טוען ביתר תוקף שנסראללה לא רוצה מלחמה. האם גם הם רצו לרצות את הציבור והשליכו את משאלות ליבם על נסראללה? אני טענתי שגם לנסראללה יש לא מודע ויתכן שגם הוא לא החליט, לא יודע, ישנה את דעתו ומהיכן הביטחון הזה?! האמת היא שנסראללה אכן הצהיר שאינו רוצה מלחמה אבל התנהגותו הובילה לשם משום שישראל לא יכלה יותר לשאת את מתקפותיו. אכן יש להביט לא על ההצהרות אלא על ההתנהגויות. כדאי לשים לב באיזו קלות אנו בונים הגנות שמשלות אותנו ומספרות לנו את הסיפור שאנו רוצים לשמוע.
בנושא אירן שוב ניתן להתרשם מאותן הגנות הפעם לא השלכה שהם מורתעים מאתנו אלא הדחקה פשוטה המשכיחה את חתירתם לגרעין וגורמת לנו לשקוע בתרדמה. אנו תקפנו את אירן באופן משמעותי רק לאחר שזו תקפה אותנו פעמיים וגם אז לא תקפנו את מתקני הגרעין ומבני שלטון. שוב גילינו שאירן כיתר אויבנו לא כל כך חזקה כפי שאיים עלינו הלא מודע שלנו. אולם אנו לאורך עשרות שנים נרתענו מלתקוף מדינה שמאיימת עלינו בהשמדה ובונה כלים למטרה זאת.
מה קורה לאדם או מדינה שמתרגלת הכלה בעודה מותקפת? היא הופכת להיות מורתעת אולם משליכה רגש זה על האויב וטוענת שהוא מורתע. המסקנה העולה ממאמר זה הינה שיש לתקוף באירן באופן מידי. רצונו של טרמפ לשאת ולתת עם מדינה סף גרעינית מסוכן לנו עד מאוד ויתכן שלבסוף דווקא על שמו ושם ביבי ירשם הפיכת אירן למעצמה גרעינית. אנו נתעורר יום קרוב אחד ונתבשר שמאוחר מדי לתקוף. כבר היום את האורניום המועשר שיש להם לחמש פצצות אי אפשר לגזול מהם.
המסקנה מחשיפת הלא מודע שלנו – הרתיעה הלא מוצדקת שלנו מכל עימות – הינה שאל לנו יותר להיכנס לעמדה פסיבית כזאת מול הבריון השכונתי.
הכותב הוא ד"ר עפר גרוזברד, פסיכולוג קליני, מחבר הספר "סופה של מדינת ישראל?!