כמו כל עם ישראל, גם לירן ברמן, אח בכור לתאומים גלי וזיו ברמן, שנחטפו לרצועת עזה, צפה בשבת האחרונה בשלושת החטופים שחזרו לגבולם. אור לוי, אוהד בן עמי ואלי שרעבי יצאו מרכבי חמאס רזים וצפודים, חיוורים וכפופים. בקושי הלכו, בקושי ראו את אשר לפניהם באור השמש הצורבת. מדינה שלמה שהורגלה בשבויות ושבויים מנופפים בגאווה על הפודיום, צפתה בהם בהלם, בזעזוע לא נתפס. "ראיתי ניצולי שואה מול העיניים", אומר ברמן בכאב. "רזים, שבורים, שפופים. לפני שבועיים הציגו תמונות של ניצולי אושוויץ לציון 80 שנה לשחרור המחנה. הפעם ראינו את שחרור עזה".
לאורך תקופה ארוכה חיפשו לירן ונעמה ברמן בית בכפר עזה. המקום הירוק, השלו הזה, תשעים אחוזי גן עדן ועשרה אחוזי גיהינום, תחזק רשימת המתנה בת שנתיים. עשרות משפחות חיפשו אווירה קהילתית ממכרת, שקט וקצב חיים שמתנהל לאט ובטבעיות. "כל צעד בכפר עזה היה מחובר לאדמה", אומר לירן. "ילדים התעוררו לציוץ ציפורים, טיילו בשבילים ורדפו אחרי איילים על הדשא. אומנם היה גם קצת מתח פה ושם, הפרות סדר ובלוני תבערה שהזכירו את אתגרי האזור, אבל מי שגר שם למד לחיות עם זה".
ואז הגיע 7 באוקטובר, וחלום גן העדן הפך לחלום בלהות. "היינו אמורים להיות בכפר עזה בחג שמחת תורה", אומר לירן ביובש. "כל המשפחה שלנו גרה שם, אמא ואבא ושלושת האחים, אבל ההורים של אשתי חלו בקורונה ולכן בסוף לא נסענו".
עשרה ימים שהו ניצולי משפחת ברמן בקיבוץ בית גוברין, עד שנודע מה עלה בגורל הבנים התאומים. "הקצינים הגיעו אלינו אחרי שבוע וחצי, ובזמן הזה הם חיפשו מידע על הנעדרים, ואנחנו הלכנו להלוויות. עשרות הלוויות, לפעמים פעם ביום, לפעמים כמה במקביל. וכל לוויה הייתה נוראה מקודמתה".
כפר עזה מצליח קצת לנשום בימים אלו, כשאמילי דמארי, דורון שטיינברכר וקית' סיגל חזרו בעסקה הנוכחית. הוא נושם, אבל לא לוקח לריאות, כי גלי וזיו עדיין נותרו אחרונים בשבי. לצד בארי וניר עוז, קיבוץ כפר עזה שילם את אחד המחירים הכבדים ביותר באסון המזוויע בתולדות מדינת ישראל. 62 מתושביו נרצחו בבתיהם או בשבילי הקיבוץ. 19 נוספים נחטפו, שניים מהם נהרגו בשוגג מאש צה"ל כשניסו להימלט מהשבי. חיילים רבים נפלו במהלך הלחימה עליו, שהסתיימה אחרונה מכל יישובי העוטף, רק ביום שלישי אחרי שבת וחג שמחת תורה. "אנחנו לא יודעים ולא מבינים למה נרצחו ונחטפו רבים כל כך מכפר עזה ולמה הלחימה שם התארכה", אומר ברמן. "רק ועדת חקירה תוכל לענות על השאלות ולהסביר למה המחבלים בחרו דווקא את בארי, ניר עוז וכפר עזה, הרי יש קיבוצים קרובים יותר לגדר כמו גבים, ניר עם ונחל עוז".
התאומים לבית ברמן, יפי בלורית ותואר, הם צעירים שמחים שעבדו יחד בחברת הגברה ותאורה, שיחקו כדורגל והיו אוהדים מושבעים של ליברפול ומכבי ת"א. "אמא חשבה שיש סיכוי אחרון לבת וקיבלה שני בנים", מחייך ברמן בעצב. "כל הילדות שלהם היא נאבקה שלא יהיו תאומים קלאסיים. היא מעולם לא קנתה להם בגדים זהים, ותמיד שלחה אותם לחוגים שונים. אבל זה לא הצליח לה כי החיבור ביניהם היה מאוד חזק. היו להם אותם חברים, אותם תחביבים, אותה עבודה. הם טיילו יחד אחרי הצבא ואהדו את אותה קבוצת כדורגל. אנחנו ארבעה בנים בבית, וכולנו דומים. אני הבכור, עידן האמצעי ושניהם אחרונים".
ודווקא בבוקר 7 באוקטובר לירן, אשתו ושני ילדיו הקטנים היו בזיכרון יעקב. "הבת הקטנה העירה אותי ארבע דקות לפני האזעקות", הוא משחזר. "שמתי לה מוצץ וחזרתי למיטה. עוד לא הספקתי להישכב והאזעקות התחילו בכל הארץ. הטלפון שלי צפצף מכל האזורים. הדלקתי טלוויזיה, אמרתי, תוך שעה־שעתיים העסק יסתיים ונחזור לישון".
אבל בשבע בבוקר כבר הופיעו הטויוטות בשדרות, וברמן הבין שמדובר במשהו בסדר גודל אחר. "לא הצלחנו להבין מה הולך שם. התחלנו להתכתב עם המשפחה ועדיין חשבנו שיש מחבלים בשדרות ועוד כמה בעוטף, כי לקראת השעה שמונה קבוצת הוואטסאפ של כפר עזה התעוררה ואנשים סיפרו שהם שומעים קולות ירי. אף אחד לא חשב שפרצה מלחמה".
לירן, הוריו ואחיו עידן התאחדו רק למחרת ויחד המתינו עד שבאו להודיע להם שגלי וזיו חטופים בעזה. "אמא שלי קרסה באותו הרגע. רק בערב הצלחנו איכשהו להסביר לה שחטופים זו אופציה עדיפה מבין שתי האפשרויות".
"זה מכפיל את הפחד פי שניים, זה מכפיל את הכאב פי שניים, זה מכפיל את החששות והדאגה פי שניים. זה אומר שאם אחד חוזר והשני לא אז אי אפשר להשתקם מזה. וגם אם אחד יחזור לפני השני זו תהיה תהום, כי מה זה אומר, שאנחנו מקבלים אחד וצריכים לחכות לשני?".
המאבק להשבת אחיו הקטנים, התאומים של ברמן, עשוי מפיסות קטנות של יום־יום ומאירועים גדולים ומכוננים. "אנחנו שמים בצד את החשש שהם עוברים דברים קשים בשבי חמאס, כי אין ברירה, רק ככה נוכל לעשות מה שאנחנו יכולים. אם כל הזמן נחשוב מה עובר עליהם, לא נוכל להמשיך ולא נוכל לתפקד. מבחינתנו הם בחיים, וזהו".
המאבק של לירן מתמקד בתקשורת בארץ ובתקשורת הזרה, במשלחות ברחבי העולם ועד פגרת החורף גם בוועדות הכנסת. "אני יוצא במשלחות לכל רחבי העולם", הוא אומר. "התחלתי בנובמבר 23', ממש שבועיים לפני העסקה הראשונה. היינו בוושינגטון. ובדצמבר כבר הייתי במשלחת לאיחוד האירופי בבריסל ובשטרסבורג. בינואר היינו במדריד, ביוני בניו יורק, בספטמבר במילאנו. לפני שלושה שבועות חזרתי מוושינגטון מההשבעה של הנשיא טראמפ, ובסוף השבוע הקרוב אני טס עם משלחת משפחות החטופים לעוד כנס בארצות הברית. זה המאבק שלי. יש לי אנגלית טובה, היא באה בקלות, ואני יכול לבטא את מה שאנחנו מרגישים מול אנשים בעלי השפעה שיכולים לקדם את נושא החטופים. פעמיים נפגשתי עם מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש, פעמיים עם סגנית נשיאת הצלב האדום, וגם עם ראש ממשלת בריטניה הקודם ועם שר החוץ שלו, עם הממשל הנוכחי של טראמפ ועם אנשי הממשל הקודם של ביידן".
התצפיתניות חזרו, גם מרבית חטופי כפר עזה החיים, והכיכר, אומר ברמן בעצב, מתחילה לשנות את פניה. "בהתחלה הרגשנו חיבוק ענק מכל קצוות העם, כולל תפילה של כמאה אלף איש בכותל ביום ה־100 לשבי, שהשתתפו בה חרדים, דתיים וחילונים. וגם ביום ה־150 וה־200 הכיכר השחירה מאדם, אבל לאט־לאט הרגשנו שהתמיכה יורדת. ממאה אלף איש ביום ה־100, ירדנו לשמונת אלפים איש בכיכר החטופים. מעצרות של 300 אלף איש, היו גם ימים שהכיכר לא הייתה מלאה. זה בא בגלים, אבל אני מרגיש את החיבוק גם מחוץ לכיכר, בקרב הקהילות, ולכל מקום שאני מגיע אני אומר, תישארו איתנו כדי שלא נרגיש לבד".