הרוצה בשלום ייכון למלחמה: כישלון המערכת הביטחונית והלקחים

המשפט "הרוצה בשלום ייכון למלחמה" מקורו בביטוי לטיני עתיק: "Si vis pacem, para bellum", המשויך לוֶגֶטְיוּס, סופר רומאי בן המאה הרביעית והחמישית לספירה.

הביטוי משקף עקרון יסוד באסטרטגיה מדינית-צבאית, אשר ההיסטוריה הוכיחה את נכונותו פעם אחר פעם: מדינות ששמרו על כוח הרתעה אמין, נערכו למלחמה, והבינו את אופיו האמיתי של אויביהן – הצליחו למנוע מתקפות ולהבטיח את שלומן. לעומת זאת, מדינות שהתבססו על הנחות שגויות לגבי כוונות האויב, שילמו מחיר כבד בדם ובחירותן.

הרקע לכישלון הביטחוני – התבססות על גישה אידיאליסטית

המחקר הנוכחי שהוא חלק מפרויקט של נוי פירו ולינוי שילו בהנחיית ד"ר גבריאל דוד פינטו, התבסס על גישה הנדסית, ניתוח גורמי שורש, ראיונות עם מומחים, וסקרים רחבי היקף. המחקר חושף כי הבעיה אינה נעוצה בכשלי מודיעין או כשלים מבצעיים נקודתיים. שורש הכישלון נעוץ בשינוי הדרגתי של צורת החשיבה (מיינדסט) לגבי תפיסת הביטחון הישראלית. ישראל הזניחה את עקרונות הגישה הריאליסטית לטובת גישה ליברלית-אידיאליסטית ומוטה.

במשך שני עשורים התבססה קונספציה ביטחונית על הגישה האידאליסטית שלפיה ניתן לייצב את הסכסוך עם חמאס באמצעות משא-ומתן, צעדים כלכליים, רגיעה זמנית ומדיניות "הכלה". ההנחה הייתה כי אויבי ישראל פועלים מתוך שיקולים רציונליים כלכליים-מדיניים ולא מונעים מאידיאולוגיה דתית קיצונית או מאינטרסים אסטרטגיים רחבים יותר.

אלא שההיסטוריה הוכיחה כי הנחה זו שגויה מיסודה. גישה זו סובלת מהטיית נקודת המבט (Viewpoint Bias), בה אנו משליכים את צורת החשיבה שלנו על האויב ומניחים כי גם הוא רואה את המציאות דרך עינינו. התוצאה: מודיעין שהתעלם מסימנים מטרימים, הערכות מוטעות של הנהגת מערכת הביטחון, ומדיניות ביטחונית שהסתמכה על אשליות ש"חמאס לא מעוניין במלחמה וכי החמאס מורתע" במקום על עובדות.

בעוד הגישה האידיאליסטית מתאימה ליחסים בין מדינות דמוקרטיות ושוחרות שלום כמו בין מרבית מדינות אירופה, הרי ששימוש בגישה זו באזורנו הוא הרסני לנו ולשכנינו.

מלחמת יום הכיפורים (1973): ישראל כמעט הובסה מכיוון שלא נערכה למלחמה ונתפסה שאננה. השיעור שנלמד אז – שכדי למנוע מלחמה יש להיערך לה תמיד – נשכח בשנים האחרונות.

כיצד גישה ריאליסטית מונעת מלחמות?

הגישה הריאליסטית, בניגוד לאידיאליסטית, רואה ביחסי כוחות את הגורם המרכזי במניעת עימותים. היסטורית, ישראל השיגה הרתעה ויציבות ביטחונית רק כאשר פעלה מתוך כוח, נחישות ואסטרטגיה מבוססת יוזמה ולא תגובה.

במלחמת ששת-הימים (1967) ישראל כבשה את רמת-הגולן מידי סוריה ויישבה אותו באוכלוסייה ישראלית. גם לאחר מלחמת יום-הכיפורים (1973) ישראל לא החזירה את רמת-הגולן לסוריה. התוצאה, הרתעה שיצרה יציבות ביטחונית שנמשכת כבר מעל 50 שנה.

כיצד ישראל יכולה למנוע מתקפה דומה בעתיד?

ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה את המותרות של מדיניות "איפוק" או "הכלה" מול אויבים אידיאולוגיים כמו חמאס וחיזבאללה. שלום אינו מושג דרך ויתורים, אלא דרך עוצמה צבאית, הכרעה ברורה והרתעה ארוכת טווח.

2. מודיעין מבצעי מבוסס על "המקרה הכי גרוע": חיזוי עוסק בחומרה ובסבירות לאיום. בעוד שסיכוי של 10% לגשם בחורף נחשב לנמוך, כאשר מדובר במלחמה – מדובר באיום משמעותי המחייב היערכות לתרחיש הגרוע ביותר גם אם סבירותו נמוכה. גופי הביטחון חייבים להפסיק "לסנן" מידע שאינו תואם את הקונספציות הקיימות, ולפתח שיטות ניתוח בלתי מוטות.

3. יוזמה במקום תגובה: ישראל צריכה להוביל מדיניות תקיפה ופרואקטיבית במקום להסתמך על תגובות מאוחרות. יש להכות מוקדם בכל גורם שמאיים על ביטחוננו, במקום להמתין עד שיתחמש מספיק כדי לפגוע.

לסיכום, המשפט "הרוצה בשלום ייכון למלחמה" אינו רק עיקרון צבאי – אלא הכרח קיומי עבור מדינת ישראל. הגישה האידיאליסטית באזורנו מעולם לא הייתה מציאותית ולראייה שמירב הסכמי השלום בין מדינות במזרח התיכון קרסו. אם מדינת ישראל חפצת חיים, היא חייבת לשנות את המיינדסט לגישה הריאליסטית. יציבות דה-פקטו תושג רק כאשר ישראל תהייה חזקה ומוכנה למלחמה.