ד”ר עופר גרוזברד, פסיכולוג קליני, הוזמן טרם השבעה באוקטובר לייעץ לחטיבת המחקר באמ”ן, התריע במכתב לבכירים על חוסר מוכנותה למלחמה – ופוטר בשל כך. כעת, בעקבות פרסום התחקיר הצה”לי על מחדלי המודיעין באירועי ה-7 באוקטובר, הוא שב ומתריע: ההתעלמות מההיבטים הפסיכולוגיים-רגשיים היא שורש הבעיה.
“כשקראתי את התחקיר הצה”לי, שערותיי סמרו שוב”, אומר גרוזברד. “בכל התחקיר לא הייתה מילה אחת על ההיבטים הפסיכולוגיים-רגשיים שתרמו למחדל. טעויות חשיבתיות והטיות חשיבה הן בדיוק עבודתו של הפסיכולוג. אדם איננו יצור אובייקטיבי והכלים הרציונאליים-קוגניטיביים אינם האחראים הבלעדיים על התנהגותו. לעיתים קרובות, הם דווקא החלק הקטן”.
לדבריו, ההתעלמות מההיבטים הפסיכולוגיים במערכת הביטחון היא בעיה מתמשכת: “מדע הפסיכולוגיה שוב נשאר מחוץ לדיון, כמו לפני למעלה ממאה שנים. זהו כשל בסיסי, שלא נלמד ממנו דבר”.
גרוזברד טוען כי השגיאה הגדולה ביותר של ישראל היא הניסיון להבין את כוונות האויב. “כלל מספר אחד בביטחון ישראל: לא מפרשים את האויב וכוונותיו, פשוט משום שאויבינו עולים עלינו עשרות מונים ביכולת המניפולטיבית שלהם. אם הייתי צריך למנות את כל הפעמים שבהן אויבינו הערימו עלינו, הייתי יכול למלא ספר עב כרס – ממלחמת יום כיפור, דרך טבח השבעה באוקטובר, ועד לערפאת במשא ומתן מול רבין, פרס וברק".
הוא מציין כי כבר שמעון פרס אמר בזמנו שאינו קורא את דוחות המודיעין, משום שהמודיעין לא מסוגל לנבא דבר. “די להקשיב למה שהאויב אומר”, הוא מוסיף. “למשל, שני ספריו הביוגרפיים של אבו עלא, הנושא ונותן המרכזי של ערפאת, מעולם לא תורגמו לעברית. בספרים אלו, אבו עלא מציין שערפאת מלכתחילה לא התכוון לקיים את הסכמי אוסלו. הוא גם מספר כיצד לאחר כישלון פסגת קמפ דייוויד בשנת 2000, הנציגים הפלסטינים נמלטו מהמקום בצהלה על כך ש’דפקו את הישראלים’”.
גרוזברד מסביר כי הפער המנטלי בין התרבות הישראלית לתרבות הערבית משחק תפקיד משמעותי. “בחברות מסורתיות-קולקטיביות, הילד לומד את אומנות המניפולציה מגיל צעיר. אם אמו לא נותנת לו סוכרייה לפני הארוחה, הוא ילך לסבתא, ואם היא לא תיתן – ילך לדודה. מה שלא מתאפשר במשפחה גרעינית מערבית מצומצמת”.
לדבריו, כשהפרט נפרד מהקבוצה בעידן המודרני במערב, הכישורים החברתיים שאפשרו לו לשרוד בקבוצה הפכו ליכולת חשיבה אנליטית עצמאית. “זו הסיבה שאויבינו עולים עלינו בעשרות מונים ביכולת המניפולטיבית, בעוד שאנו עולים עליהם בחשיבה אנליטית-מדעית”.
גרוזברד מתריע כי גם בצה”ל נפלו למלכודת הפרשנות השגויה. “לאחרונה, פורסם שאפילו בכירי הצבא ‘נרדמו בשמירה’ כשהחמאס קיבל את מבוקשו והפסיק את ההפגנות על הגדר. הם ראו בכך סימן לרצון בשקט, אך מבחינת האויב, שביעות הרצון הישראלית, בשילוב עם ההצהרה שחמאס ‘מורתע’, היו הוכחה שזה הזמן לתקוף”.
לטענתו, יש להימנע לחלוטין מניסיון לקרוא את כוונות האויב. “יש האומרים שצריך להתייחס ליכולות ולא לכוונות – וזה נכון. אך אני אומר יותר מכך: ממחקרי בחברה הערבית - גם הערבים עצמם לא יודעים להתגונן בפני שקרים ומניפולציות של בני תרבותם. לכן, הם מאמצים גישה פסימית וזהירה הרבה יותר. ואילו אנו, בני התרבות המערבית, עם הגישה האופטימית שלנו, שוגים שוב ושוב”.
גרוזברד מציין דפוס שחוזר בכל המשאים והמתנים של ישראל עם העולם הערבי: “מהחדר יוצאת המשלחת הישראלית קורנת מאושר, ואילו הפלסטינים הרבה יותר צנועים ופסימיים. זו גישה שמקשה עלינו להבין את המציאות כפי שהיא”.
לטענתו, הפתרון הוא לשמור תמיד על עמדה פסימית אל מול האויב הערבי. גרוזברד מציע גישה אחרת: במקום לנסות לקרוא את כוונות האויב, יש להתבונן ב”זרמי עומק” שאינם משתנים לאורך השנים.
לדבריו, ישנם ארבעה אינדיקטורים עיקריים שצריך להתמקד בהם:
1. האמנה של האויב – דוגמת אמנת חמאס הקוראת להשמדת ישראל, שאינה משתנה לאורך עשרות שנים.
2. התעצמות צבאית – “איש אינו מתעצם ללא כוונות מימוש. לחיזבאללה לקח 17 שנים לתקוף מאז מלחמת לבנון השנייה, ולאיראן – עשרות שנים".
3. אימונים רציפים – במיוחד על מודלים המבוססים על שטח ישראלי.
4. הצהרות השמדה – “לא ייתכן שהנהגה תצהיר לאורך עשרות שנים על כוונתה להשמיד את ישראל – ולא תתכוון לכך. גם אם בתחילה זה היה מס שפתיים, עם השנים הם עצמם מאמינים בכך”.
לסיכום, גרוזברד מדגיש כי ישראל חייבת להפסיק לפרשן את האויב. “אין לנו שום יכולת לקרוא את כוונותיו, ולכן חובה לאמץ דרך קבע עמדה פסימית. במקום לנסות להבין את האויב, יש להתבונן באותם זרמי עומק קבועים – אמנות, התעצמות, אימונים והצהרות – שמהם ניתן להסיק מסקנות אמיתיות על כוונותיו”. לדבריו, כל עוד ישראל לא תכיר במגבלותיה ותשנה את גישתה, היא עלולה להמשיך ליפול שוב ושוב לאותן מלכודות.