"התרגלתי לתל אביב, אבל הבית הוא קריית שמונה"
יצחק גביאן, בן 76, מותיקי קריית שמונה, מתכונן כעת לשוב הביתה לאחר תקופה ממושכת של פינוי. הוא עלה לארץ מאיראן בגיל 3 - והתגורר בעיר 73 שנה. "עד סוף השבוע אני אמור לעזוב את המלון ולהתארגן לחזרה לקריית שמונה", הוא מספר. "בחודשים האחרונים גרתי במלון אחד, ולפני כן במלון אחר, כך שבסך הכול אני כבר שנה וחצי מחוץ לבית. במשך תקופה ארוכה חייתי בתל אביב, ספגתי את הקצב שלה, התרגלתי למה שיש לה להציע, ואפשר לומר שנהייתי תל אביבי לכל דבר. אבל הבית נשאר תמיד קריית שמונה, והמקום הטבעי שלי הוא שם".
החזרה הביתה מרגשת אותו, אך הוא גם מבין שהמציאות לא פשוטה. "אני מאמין שאסתגל במהירות, אבל הימים הראשונים יהיו עמוסים בהתארגנות מחדש. התגעגעתי מאוד לבית, אבל העתיד עדיין לוט בערפל. כולם מבינים שהמצב רחוק מלהיות סופי – זו רק שאלה של זמן עד שהלחימה תחזור. אנחנו יודעים שהצד השני לא יניח את נשקו".
גביאן מציין כי לפחות עבורו, המעבר קל יותר מכיוון שאין לו ילדים במסגרות החינוך. "זה נראה לי טבעי לחזור, אבל אני מבין את מי שחושש. תל אביב גרמה לי להבין איך כל השנים דחקו את הפריפריה הצידה – זו מדינה אחרת לגמרי. חלק מהמפונים חוזרים עם שמחה, אחרים עם חשש כבד. כל משפחה מתמודדת עם זה אחרת, וגם בתוך המשפחה יש חילוקי דעות לגבי ההחלטה".
יוסי בלר, תושב קריית שמונה, מתגורר עם אשתו וארבעת ילדיו במלון באילת מאז שפונה מביתו בצפון. כעת, עם החלטת הממשלה, הוא מוצא את עצמו נאלץ לבחור בין חזרה למקום שאינו בטוח לבין ויתור על מענק השיבה.
"המדינה מחליטה עבורנו שאנחנו חוזרים הביתה ב-1 במרץ. אני לא יכול להרשות לעצמי להפסיד 60 אלף שקל במענק השיבה, אבל אני גם לא יכול להחזיר את הילדים שלי לאזור מסוכן".
לדבריו, המצב בצפון רחוק מלהיות בטוח. "גם אלה שכבר חזרו מספרים שהעיר לא ערוכה, היא נראית כמו עיר רפאים. הילדים שלי סוף סוף במסגרות יציבות כאן, ואני לא רוצה לטלטל אותם שוב. אנחנו כבר כמעט שנתיים בתוך הטלטלה הזאת, וכל ניסיון לשמור על שגרה עבורם הוא קריטי – במיוחד כשחלק מהם עם נכויות ולומדים בחינוך מיוחד".
בלר כועס על כך שהמדינה מפעילה לחץ כלכלי כדי להחזיר תושבים לאזור שעדיין לא בטוח. "חיזבאללה לא נעלם, אין אזור חיץ ולא יהיה אזור חיץ. אז מה עכשיו? נחכה לראות מתי יירו עלינו? מתי טיל ייפול על הילדים שלנו? ואז הממשלה תגיד לנו 'טעינו'?! הרי כיפת ברזל לא הצליחה ליירט בקריית שמונה את כל הטילים והרקטות".
"אי אפשר להחזיר ילדים ככה, בלי שום חשיבה. למה להחזיר אותנו דווקא עכשיו, לפני פסח והחגים? במקום לחשוב עלינו, הם מנסים לקנות אותנו בכסף, כאילו היינו שק תפוחי אדמה. זה לא עובד. גם עכשיו אין מספיק מטפלים בקריית שמונה, אז למה להחזיר משפחות לשם בכוח?".
אורית לוי מלמן, תושבת קיבוץ ראש הנקרה, חיה בצלו של האיום הביטחוני מאז ילדותה. היא גדלה בקריית ביאליק, וכשעברה לקיבוץ ראש הנקרה לפני 21 שנים, זה היה מתוך אהבה לאזור ורוח ציונית. אך כעת, הפחדים שוב משתלטים.
"תמיד פחדתי מחטיפות. זה משהו שמלווה אותי מאז שהייתי עדה לסיפור החטיפה בנהריה לפני עשרות שנים. לקראת ציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, באוקטובר 2023, הפחד היה כל כך מוחשי. אני זוכרת שקראתי ספר על לאונרד כהן במלחמת יום הכיפורים, ואמרתי לעצמי – עברו 50 שנה מאז, הרגשתי שהאויבים ירצו לנסות לפגוע בנו. אפילו הזהרתי את הבת שלי באותו הזמן, כשהייתה בבסיס הצבאי.
״גם לפני המלחמה, לקראת יום כיפור, נמנעתי מלעשות הליכות בראש הנקרה, פחדתי שיתחבאו שם מחבלים. כשהכול התחיל, ידענו מיד שצריך להתפנות. בהתחלה עברנו לזכרון יעקב, לביתו של אחי״. המלחמה טלטלה לחלוטין את חיי המשפחה. "הילדים שלנו עברו חמש מסגרות לימוד בשנה אחת. זה טירוף מוחלט״.
החזרה לראש הנקרה עדיין לא נראית אופציה ריאלית מצידה. "מצד אחד, אני מחויבת להמשיך ללמד כאן בירושלים, וזה מסבך את החזרה. מצד שני, בין כה וכה אני מפחדת לחזור. בירושלים אנחנו בדירה קטנה הרבה יותר, וזה שינוי חד מהבתים הגדולים והפסטורליים של הקיבוץ. שם הים במרחק רבע שעה הליכה, וכאן במרחק שעה וחצי נסיעה. אבל יותר מהכול – שם אין עדיין שקט אמיתי״.
"אנחנו מחכים לראות מה יקרה, ורק אז נחליט איך לפעול. כנראה שבינתיים נהיה הרבה על הקו, בין ההתחייבויות שלי לבין הפחדים שעדיין קיימים".
בהתאם להחלטת הממשלה, מענק השיבה עומד על 60 אלף ש"ח למשפחה, והוא מותנה בחזרה לבית הקבע בצפון. מי שיבחר להישאר מפונה – יאבד את המענק.
בישיבת עדכון שהתקיימה בעיריית קריית שמונה, הוצגו תוכניות ממשלתיות לחיזוק האזור, לרבות שיפור שירותי החינוך והבריאות. "חוזרים הביתה, למקום שהלב מעולם לא עזב", אמרה פרויקטורית הצפון עינב פרץ. "המשבר הזה חידד את החוסן של תושבי הצפון, ואנחנו מחויבים לא רק לשיקום בתים, אלא גם לבניית קהילה מחודשת".
בלר, כמו רבים מתושבי הצפון, מרגיש שהמדינה הפקירה אותם פעם נוספת. "ב-7 באוקטובר הממשלה נכשלה, והיא שוב נכשלת עכשיו. איך הם לא למדו כלום? למה הם ממהרים להחזיר אותנו? למה לא מתכננים שום דבר כמו שצריך?"
"כשיתחננו לקולות שלנו בבחירות – אנחנו לא נשכח ולא נסלח", הוא אומר בכעס. "הם חייבים להסתכל לילדים שלנו בעיניים – הם לא בובות, הם לא חשבון בנק. הם עברו טראומה, ואף אחד לא עוצר לחשוב איך לעזור להם באמת".
בעוד הממשלה מציגה את ההחלטה כחזרה לשגרה, תושבים רבים לא משוכנעים שזה המצב. חלקם שבים בלית ברירה, אחרים נאלצים לבחור בין יציבות כלכלית לבין ביטחון פיזי, ורבים נותרים בתחושת חוסר ודאות.
החודשים הקרובים יכריעו האם ההבטחות לשיקום הצפון יתממשו, או שהמדינה תיאלץ להתמודד עם תושבים שחוזרים למציאות לא בטוחה – ללא רשת ביטחון אמיתית.
התרעות פיקוד העורף