אירוע "מרגש" היה לנו השבוע, אירוע "משמעותי" ו"משמח" - לפחות כך על פי התסריט הרשמי. הרמטכ"ל היוצא העביר את שרביט הפיקוד לרמטכ"ל הנכנס, ובשיא האירוע ה"חגיגי" נאם כמובן ראש הממשלה בנימין נתניהו, שפיזר שבחים להרצי הלוי על "גבורתו" וה"התמודדות" עם אירועי השבעה באוקטובר - כאילו מדובר במשימה שהושלמה בהצלחה. ומיד אחר כך, בלי לעצור לנשום, עבר לפרגן לאייל זמיר, הפרש החדש על הסוס הלבן.
אז מדוע, תהיתם בוודאי כמוני, האווירה הייתה קודרת כל כך? למה הפנים של שני הגנרלים שלנו נראו כאילו הם בהלוויה ולא בטקס "משמח"? הבעות פניהם התאימו יותר ליום אבלות לאומי - אולי כי הם, בניגוד למנהיגים המדברים, יודעים בדיוק מה באמת קורה בשטח.
כשאני מנתחת שפת גוף, אני נצמדת תמיד ל"נוסחת המשולש הקדוש" - כלי מתודי להבנת האמת שמאחורי המסכות. הנוסחה בוחנת שלושה רכיבים: הסיטואציה - מה מצופה רגשית מהאדם באותו רגע; המילים - התוכן המילולי שהאדם משמיע או קולט; וה"זליגות" - הבעות פנים ותנועות גוף בלתי רצוניות שמסגירות את הרגשות האמיתיים. וכשיש פער בין המרכיבים - שם טמונה האמת הלא-מדוברת.
אז בואו נערוך "ניסוי" וננתח את הממצאים הפיזיולוגיים של צמד הרמטכ"לים. באירוע כזה היינו מצפים לראות בשפת הגוף שלהם סימנים של שמחה, אושר או גאווה. אולי גנרלים ישראלים פשוט "גבריים מדי" מכדי להפגין רגשות? אך גם אז, הייתי אמורה לזהות מיקרו-הבעות של שמחה. במקום זאת, ראינו ייאוש מוחלט ועצבות עמוקה - כאילו הם לא בטקס חגיגי אלא בתדריך על מצב המנהרות בעזה.
לאור מערכת היחסים ה"מורכבת" שהפגינו ראש הממשלה והרמטכ"ל היוצא, אני יכולה איכשהו להבין את פניו הקודרות של הלוי. אבל למה אותו ייאוש ניבט גם מפניו של זמיר, שזה עתה קיבל את הפיקוד על צה"ל? האם הוא כבר מבין משהו שאנחנו, האזרחים התמימים, עדיין לא קלטנו?
הגוף של הרצי לא סתם "ברבר", הוא נשא נאום שלם של אמת בלתי מילולית! כשראש הממשלה פירגן ל"כוחות הנפש והגוף" שלו, ניתן היה לראות את הרצי בולע רוק - סימן מובהק לקושי "לבלוע" את מה שנאמר. ומיד אחרי, ניבטה מיקרו-הבעה של עצב - קצות השפתיים יורדות מטה, כאילו אומרות: "אל תמכרו לי סיפורים, כולנו יודעים מה באמת קרה כאן".
ובקטע הבא שליקטתי, מודה שפרץ של צחוק עלה בי. אילולא היה העניין כה עצוב, היה ממש מצחיק - הלוי מקשיב לדברי ראש הממשלה ובתגובה כמעט מקיא! ממש ככה. משהו פשוט עולה לו בגרון, תגובה פיזיולוגית של מי שגופו מסרב לעכל את הדברים. הרמטכ"ל שניהל מלחמה נראה כמו ילד שהכריחו אותו לאכול משהו דוחה.
מכירים את התופעה אצל ילדים קטנים, שכשמשעמם להם נורא הם מוצאים פתאום עניין עצום בנעליהם? זה בדיוק מה שקרה. הרצי פשוט מאבד עניין במחמאות ה"היסטוריות" (כנראה כי הן שקריות כמו תחזית גשם בקיץ)... וכמו ילד בן חמש בטקס משעמם, הרמטכ"ל היוצא של צה"ל פתאום מגלה עולם שלם בכפות ידיו, כנראה מעניינות פי אלף מהבלי הפוליטיקאים שמעליו.
והקטע האחרון לכתבה זו, הרצי נוגע בשפתיו עם האגודל - האגודלים בשפת גוף מייצגים את האגו, והתנועה הזו כאילו אומרת "שתוק, פה שלי, אל תגלה מה באמת עובר לי בראש" ומיד אחר-כך הוא משלב את כפות ידיו זו בזו, התנועה הקלאסית של מי שמחזיק בפנים סערה שלמה. תרגום חופשי: "יש לי הרבה מה לומר, אבל כנראה תצטרכו לחכות לראיון שאחרי השחרור".
כנראה שבטקסים רשמיים, כמו בפוליטיקה, האמת נמצאת לא במה שנאמר, אלא במה ששפת הגוף מסגירה. והפעם, היא צעקה בשקט את מה שכולנו כבר יודעים.
מעיין בשן – מומחית ופרשנית לשפת גוף
פייסבוק: https://www.facebook.com/sfatgoof1
אינסטגרם: https://www.instagram.com/maayan.bashan/