“היה לי מאוד ברור מה המשימה שלי באותו הרגע, אנחנו מתורגלים בכך", נזכרת ל'. “זה היה היום שבו הבנתי שלהיות במערך ההגנה האווירית זה הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לי - גם כאמא וגם כאשת קריירה צבאית. המשימה שלי הייתה ברורה לאורך כל הדרך: יכולת הקצה של ההגנה על האזרחים אחרי כל מה שקרה היא תחושה שלא תסולא בפז".
תומכת בדרך אחרת
כאמור, הרבה לא נוכל לפרט על התפקיד המבצעי שממלאת סא"ל ל'. את מערך ניהול היירוטים (מנ"י) מאיישים כ־40 לוחמות, לוחמים, טכנאיות וטכנאים. “הניגון הזה של המערכת הוא עבודת צוות אחת גדולה", היא מתגאה. “באותו רגע כולם הבינו שיש משימה ובה צריך לעמוד. אני לא חושבת על פחד ברגע הזה".
"מנגד, זה מאד שוחק. אנחנו משרתים 23 שנים בצבא, והשנה וחצי הזו לא דומה לשום דבר שהכרנו. בתוך כל זה, כל בית בישראל הרגיש את זה בצורה כזו או אחרת, ויש כל כך הרבה תפקידים חיוניים במדינה הזו, שקטונתי מלדבר. החלק היחידי שאני תמיד פוחדת ממנו הוא שהבנות שלי יושפעו מכך שאבא ואמא לא היו איתן בנקודת זמן מסוימת וחיונית בחייהן. בהקשר הזה זה כן מטריד אותי".
עניין של תרבות
הבחירה בקריירה צבאית לא הגיעה מהורים גנרלים, אלא דווקא מהעובדה שסבה וסבתה של סא"ל ל' הם ניצולי שואה. “לי ולכל האחים שלי היה ברור שאנחנו לא נקבל את המדינה שאנחנו חיים בה כמובנת מאליה. אחרי 7 באוקטובר הבנו עוד יותר עד כמה אנחנו חייבים לשמור על המדינה שלנו. זו הסיבה שאני משרתת בצבא כל כך הרבה שנים".
אחרי בג"ץ אליס מילר ב־1998 החלו להיכנס למערך הצה"לי יותר לוחמות. עד כמה המצב השתנה באמת ב־20 וקצת השנים האחרונות, והאם תקרת הזכוכית הצה"לית נשברה לדעתך?
“כשהתגייסתי בשנת 2002 היינו 10% נשים במערך ההגנה האווירית, וכיום מגויסות מעל ל־50% נשים. עדיין, בדרגות הגבוהות מרס"ן ומעלה אנחנו עומדות על אחוז נמוך מאוד. מדוע זה לא בהלימה? למה נשים לא ממשיכות באותם אחוזים כמו הגברים לתפקידי פיקוד בכירים? אני מניחה שהצבא עדיין לא הצליח לפצח את זה עד הסוף, וזה לא רק באשמתו. יש פה עניין תרבותי, מה החברה שלנו מצפה מהנשים שלה, איפה מקום המשפחה תופס חלק. הרגילו אותנו לחשוב שצריך להכריע בין הורות לקריירה, ואף שהצבא עושה הרבה יותר תהליכי חשיבה של איך לשלב בין השניים, המקום הזה עדיין לא אופטימלי. אגב, לא הייתי מגדירה את זה כתקרת זכוכית ולא הייתי אומרת שהיא נשברה", היא מוסיפה. “לפעמים זו לא תקרה, אלא רק קירות".
ולמרות זאת, מציינת סא"ל ל', במערך ההגנה האווירית המצב נראה אחרת. “המפקדים נהדרים, ויודעים מה ערכן של הלוחמות ושאין פה מקום לשיח כזה, מכיוון שהם לא פוגשים את האישה בתור פקידה בלשכה, אלא המסלול שוויוני לכל אורכו. ועדיין יש לנו עוד עבודה כדי שנוכל להגיע מספיק גבוה. קשה לצבא לעשות את השינוי הזה, כמו בכל מקצוע בעולם. שימי לב שבמקצועות שנכנסות אליהם הרבה נשים אוטומטית היוקרה שלהם יורדת, כי זה מכורח התרבות, ואולי עוד משהו שעדיין לא הצלחנו לפתור. בין אם אלו מורות שצריכות לקבל הרבה יותר, אבל משום מה הוראה הפכה למקצוע 'נשי', ובין אם החשש בצבא שאם תפתחי את מקצועות הלחימה זה אולי יפגע ב'גבריות' המקצוע. זה עניין שחשוב לפתור".
את יום האישה הבינלאומי גם היא, כמו כותבת שורות אלה, לא ממש אוהבת. “היה לנו שיח בחיל אם בכלל צריך את יום האישה, כי מצד אחד את רוצה לומר די. מצד שני, את יודעת מתי לא נצטרך לדבר על זה? ביום שבו לא יהיו פערי שכר בין נשים לגברים, אז יהיה אפשר לוותר על יום האישה. כי פערי שכר מגלמים בתוכם לא רק אלמנטים של שעות עבודה, ונשים שעובדות פחות או מרוויחות פחות, אלא גם את העובדה שאנחנו לא מעריכות את עצמנו מספיק. וזה נובע גם מהיחס של החברה שאינה שוויונית בנטל – אפילו בבית למשל".
"אסור ליום האישה להסתכם ביום פינוק מטעם העבודה או הצבא. במקום זה צריך לנצל אותו כדי לדבר על גורמי השורש: על התרבות, על החברה, אפילו על השפה המגדרית, המפלה והמקטינה שלנו. אולי זה יביא את השינוי", אומרת סא"ל ל'.
התרעות פיקוד העורף