1. מאבק בטרור בסיני – מצרים מתמודדת עם ארגוני טרור אסלאמיסטיים, כמו דאעש, הפועלים בחצי האי סיני. ההתחמשות נועדה לחזק את יכולות הצבא המצרי כנגד האיומים הללו.
2. שאיפות גיאופוליטיות – מצרים שואפת למצב את עצמה ככוח אזורי מוביל. ההבנה בקהיר היא שמדינה בעלת צבא חזק נתפסת כיציבה יותר מבחינה ביטחונית וכמשפיעה יותר בזירה הבינלאומית.
3. התחזקות כוחות רדיקליים באזור – איראן ובעלי בריתה, לרבות החות’ים בתימן, מגבירים את השפעתם, והדבר נתפס כאיום פוטנציאלי על מצרים”.
לצד התעצמות הכוחות המצריים, הציבו בקהיר לאחרונה כוחות צבאיים משמעותיים בחצי האי סיני, סמוך לגבול רפיח. לדברי בוסקילה, לכך יש סיבה ברורה: “ריכוז הצבא המצרי בסיני, סמוך לרפיח, נועד בעיקר לשדר מסר לחמאס, לישראל ולאזרחים בעזה – שמצרים לא תאפשר חצייה מסיבית של עזתים לשטחה”.
באשר לשאלת האיום הפוטנציאלי על ישראל, הדעות חלוקות. “ישנם גורמים ביטחוניים בישראל שמביעים דאגה מהתחמשות מצרים,” אומר בוסקילה. “במיוחד משום שלמצרים אין איומים חיצוניים מיידיים שמצריכים התחמשות בהיקף כזה. החשש העיקרי הוא שאם תתרחש הפיכה במצרים – כפי שקרה בעבר – כל האמל”ח שנצבר יגיע לידיים של שלטון רדיקלי ומסוכן, כמו האחים המוסלמים, אם ישובו לשלטון”.
יחד עם זאת, בוסקילה מציין כי קיימים גם היבטים מרגיעים: “למרות החששות, ישנו שיתוף פעולה ביטחוני מתמשך בין ישראל למצרים, במיוחד בתחום המאבק בטרור בסיני. הסכם השלום בין המדינות עדיין נשמר, ואין סימנים מיידיים לשינוי במדיניות זו”.
לסיכום, בוסקילה מדגיש כי למרות שהתחמשות מצרים מעוררת תשומת לב וחששות מסוימים בישראל, אין כיום אינדיקציות לכך שמדובר באיום ישיר על ישראל. “חשוב להמשיך ולעקוב אחרי ההתפתחויות ולהבטיח ששיתוף הפעולה בין המדינות יישמר. יש לשמור על ערוצי תקשורת פתוחים עם מצרים, כדי למנוע תרחישים שעלולים לפגוע ביציבות האזורית”.
התרעות פיקוד העורף