"התצפיתניות חיכו שבועיים לגז כדי שהבלון יעלה לאוויר, ורק כשהתחיל מבצע בעזה ארגנו להן בלון חירום. בגלל שים לא הספיקה לעשות חפיפה, למפקדים לא היה מה לעשות איתה, אז הם שלחו אותה מהחמ"ל לקרוונים הלא ממוגנים. אמרו לה, פה את מפריעה. ארבעה ימים ולילות היא הייתה לבדה בקרוון לא ממוגן כשהמחנה מופצץ בלי הפסקה, עד שהתקשרתי למפקדים וביקשתי שיחזירו אותה לחמ"ל. אחר כך הסבירו לנו שבתקופות של ירי מאסיבי מעבירים אותן לישון בחדר האוכל. זה מאוד הפריע לי. ועוד הפריע לי שלפעמים לא היה להן אוכל, שהחיילות של נחל עוז היו צריכות למלא את המקרר שלהן לבד. אמרתי לעצמי, מה זה הדבר הזה, ככה הצבא עובד?".
בחניון של המוצב היו טנקים, עשרה לפחות, ונמ"רים ודחפורים. "ובתוך המוצב היו מעל מאה חיילים, הטופ של הטופ של צה"ל", אומר ליאור וקולו מכסה על הזעקה. "אמרתי לעצמי, אוקיי, גם אם תהיה התקפה על האזור, מוצב נחל עוז יהיה המקום היחיד שלא יקרה בו כלום".
ודווקא בשבת שלפני האחרונה היו הפרות משמעותיות על הגדר. הן היו רעבות, התצפיתניות, וההורים הגיעו לביקור עם סלים עמוסים בכל טוב. "ים יצאה אלינו החוצה וישבנו לארוחת בוקר בחורשה הסמוכה. אני זוכרת שצ'ואי הכלב קפץ עליה וחשבתי לעצמי שלבקר את ים בלי צ'ואי זה לא נחשב, ופתאום שמעתי רעש של מישהו צועק בערבית ונורא נלחצתי.
"אמרתי, מה זה, ים, למה שומעים צעקות בערבית? וים התקשרה אל החמ"ל, בדקה עם הבנות, סגרה את הטלפון וחייכה אליי. אמרה לי, אמא, אל תדאגי, בדקתי אם יש אירוע ואמרו שהכל בסדר. אז כן, היה שם גן ילדים וסופרמרקט ותינוקות ומשפחות שניהלו חיי שגרה. אבל הלב שלי אמר לי משהו, כי תמיד הרגשתי, תמיד דאגתי. לא נתתי לתמונה הפסטורלית לבלבל אותי. ולא בגלל הקיבוץ או המוצב, אלא בגלל הצבא. אני, אמא של ים, לא סמכתי על המערכת. אבל אז, לפני 7 באוקטובר, עוד לא התחלתי להבין עד כמה באמת אי אפשר לסמוך עליה".
תשע שעות הם ישבו מול הפיקוד הבכיר. 53 משפחות החללים שנפלו בבסיס, בתוכם לוחמי גולני, תצפיתניות, סמב"ציות, בלונאים ולוחמי שריון. הורים שבורים ששמעו על פרטי המחדל, הכישלון והמוות הנורא ולא ידעו את נפשם. "התחלנו בחמש וחצי בערב וסיימנו בשתיים לפנות בוקר", אומר ליאור. "זה היה ארוך, כי היו הרבה הפרעות באמצע. התפרצויות של הורים הלומים, דברים קשים שהטיחו במפקדים, שאלות, צעקות, בכי, אבל האלופים והמפקדים גילו סבלנות, ובכל פעם שאחד מאיתנו דיבר, הם עצרו והקשיבו לו עד שסיים לפרוק".
ענת: "עברו איתנו על התחקיר לפרטי פרטים. מאוד צרם לי שהחמ"ל, שהיה כל כך קרוב, כל כך קדמי לגבול עזה, לא היה ממוגן כמו שצריך. בעצם הוא היה ממוגן בדרגה הנמוכה ביותר, רק נגד ירי תלול מסלול. היו פרצות בחומה סביבו שנסגרו בגבס או בחתיכות פח. לא היו בו אמצעים לכיבוי אש או דרכי מילוט מסודרות. שום מחשבה על הגנה מפני התקפה, פשיטה או שריפה. להפך, המוצב היה בנוי כמו מלכודת מוות למקרה של פשיטה. אל"ם עידו קס הראה לנו שזו הייתה הגדרת הבנייה בפקודות. שאלו היו ההוראות, כנראה כדי לחסוך".
ליאור: "די הכרנו את רוב הפרטים, אבל קס עשה לנו סדר והוסיף לנו עוד כמה חלקים אחרונים לפאזל, ועדיין, החלק הכי קשה היה לשמוע את זה באופן רשמי, מפורט, ברור. עד שנפגשנו איתו, השגנו מידע דרך כתבות, סרטונים, תחקירים אישיים, מפגשים ושיחות עם אנשים, הפעם קיבלנו אישור רשמי להפקרה, להפקרות, לגבורה ולאומץ. הבנות היו ללא נשק, ללא שום הכשרה צבאית ללחימה, אבל כשמאות מחבלים הסתערו עליהן, הן נשארו בעמדות והשתמשו בנשק היחיד שעמד לרשותן - המצלמה. הן נלחמו עד שכבר לא היו מסוגלות להילחם. הן האמינו שכמו שהן עושות את חלקן, גם הצבא יגיע ויגן עליהן. וזה לא קרה".
ענת: "אני פחות התעסקתי באיסוף החומרים. לא הייתי מסוגלת. ולכן שמעתי בתחקיר הרבה דברים חדשים. והמסקנה שלי היא שחיי אדם בצבא הם הערך הכי נמוך. ראינו את זה לא רק בחמ"ל ובמיגונית אלא לכל אורך האסונות שהיו יכולים להימנע לפני ומאז 7 באוקטובר. אני מדברת בשם עצמי, אבל מבחינתי, לצערי הרב, ברגע שנתתי את ים, שהייתה כל עולמנו, לצבא, היא הפכה להיות מספר אישי. אתה מגדל ילד, שומר עליו, מחנך לערכים, אתה בטוח שעשית את כל מה שיכולת כדי להעניק לו עתיד, וים באמת הייתה כל כך חכמה וערכית ומוצלחת וממש בתחילת חייה, אבל מישהו לא חשב כמוני, ובגלל זה היא לא פה. מאוד קשה לי ששלחתי לצבא נערה שכל החיים לפניה ומישהו זלזל בה".
ים הייתה טום בוי. בילדותה אהבה לשחק כדורגל וגילתה עניין מוגבר במכוניות. הוריה מספרים על נערה ערנית, חייכנית וחברותית שלמדה בכיתת מדעים, אהבה מוזיקה והצטיינה בכל. "היא הייתה רק בת 13 כשעברנו להולנד בגלל העבודה שלי", מספר ליאור. "ועדיין השתלבה מצוין. למדה בבית ספר בינלאומי ורכשה לה חברות טובות ששמרה איתן על קשר גם אחרי שחזרנו לארץ".
היא אהבה לתופף והייתה חלק מלהקה צעירה שהופיעה בבתי ספר. "בגלל שבהולנד קר והמבנה החברתי הוא כזה שמסיימים הכל בבית הספר ופחות נפגשים אחר הצהריים, היינו לא מעט ביחד בבית", אומרת האם. "טיילנו הרבה, הלכו להופעות, חווינו חוויות משפחתיות. זו הייתה תקופה נהדרת, מלוכדת, נטולת דאגות".
ב־2022 שבו לארץ. "ואני מצטערת על זה", אומרת ענת בכאב. "אז הרגשנו שזו החובה שלנו. היום אני חושבת, הלוואי שהיינו נשארים, למרות שים שמחה לחזור לארץ. ההתחלה הייתה לא פשוטה, היא הייתה צריכה לבנות מעגלי חברים, ליצור קשרים, אבל היא לא ויתרה לעצמה והצליחה לשחזר חברויות עבר וגם במהלך השירות הספיקה לטוס להולנד לבקר את החברות שלה".
ליאור: "היה לי קשר מיוחד עם ים. היא אהבה את הדברים שאני אוהב, הקשיבה לשטויות של אלקטרוניקה, גילתה עניין בגאדג'טים והיחידה שהתעניינה איזה אוטו נקנה. עשינו המון דברים ביחד. בפעם האחרונה הלכנו לסרט 'ברבי'. הסכמתי לבוא למרות שנורא סבלתי. היום", קולו נשבר, "אני כל כך שמח שהלכתי איתה. היום אני חושב, לא דאגנו לה לרגע. לא חשבנו שהיא בסכנה. היא הייתה בת ותצפיתנית, למה שתיהרג?".
מכיוון שהגיעו מאוחר לישראל, ים לא הספיקה להתמיין לתפקיד ספציפי בשירות הצבאי. "הציעו לה תפקיד במודיעין חזותי, וכשהיא סיימה את הקורס היא הבינה ששובצה לפלוגה של תצפיתניות", מספר ליאור. "בתחילה היא לא רצתה, כי מדובר בתפקיד קשה פיזית ונפשית, ארבע שעות מול מסך בלי להזיז את העיניים. וחסר סד"כ, אז יש המון משמרות ואחריות מאוד גדולה. וגם לא התייחסו אליהן יפה. אבל אחר כך קיבלה את הדין והשתלבה. כשהיא סיימה את הקורס, ים התלבטה בין עזה או הצפון.
"שאלה אותי מה עדיף, ואני אמרתי לה, לכי לעזה, יותר קרוב. לנסוע כל פעם לצפון זה לא כזה כיף. ואז היא הגיעה לעזה, ויום אחרי שהתמקמה בפלוגה הבלון שלה נפל והיא לא יכלה לעשות חפיפה. הושיבו אותה 16 שעות בעונש כשכל הבנות שכבר עשו חפיפה ישבו בבית או עשו משמרות בחמ"ל. כל יום אמרו, מחר יתקנו, אבל בפועל זה נמשך חודש. היה לה מאוד קשה, אבל היא לא נשברה, כי היא הגיעה לצבא עם מוטיבציה אדירה. היא תמיד אמרה, הלוחמים מחסלים את החוליות, אבל מי שמזיזה את הכפתור היא התצפיתנית שמגלה את החוליה וחוסמת את דרכה".
ענת: "מתברר שים זיהתה מנהרה שהצבא לא ידע עליה. אם חייל מזהה מנהרה, קוראים לה על שמו. אז יש עכשיו בעזה מנהרה על שמה של ים, אלא אם פוצצו אותה. הייתה לה ראייה מרחבית מאוד טובה. כשנסענו באוטו, היא תמיד הכירה את הכיוונים והייתה הנווטת שלנו. כתצפיתנית, יש קושי להתמקם על הנקודה, כי המצלמה מרוחקת מהגדר, אבל ים ידעה למקם את האירוע ולהעביר דיווחים מדויקים לפלוגה. פעם אחת המג"ד הגיע לגדר וניסה לזרוק רימוני עשן להמון עזתי שהתאסף מאחורי החומה. אבל הוא לא הבין איפה בדיוק ההתקהלות ופספס עם הרימונים. אז ים ניגשה למצלמה וכיוונה אותו עד שפגע והבריח את העזתים. ואז הוא הגיע לחמ"ל ונתן לים כִיף ואמר לה, 'עבודה טובה, ים. שיחקת אותה'".
ודווקא ב־7 באוקטובר היה נראה שהכל שקט ורגוע. "בשישי בערב עוד הספקתי לדבר עם ים בפייס טיים", דומעת ענת. "היא סיפרה שהן אכלו טוב כי אחת החברות עשתה פריסה והם הביאו מלא אוכל ויש צילום שלה שמחה. אני יודעת שהיא התכתבה עם הבן זוג שלה מאוחר יותר. אנחנו יודעים, כי בדיעבד סיפרו שים הייתה בקשר עם הבנות במיגונית כשהתחילה המתקפה, אבל אין לי שום מידע מהבנות שחזרו מהשבי. הן לא יצרו איתנו קשר".
ליאור: "ציינתי לעצמי שזה המבצע השלישי של ים בשירות הצבאי", משחזר ליאור, "וידענו שהיא המפקדת הכי ותיקה בחמ"ל, אז אמרנו, היא בטוח שם ואנחנו יכולים להיות רגועים. כי מה יכול לקרות לה בתוך החמ"ל".
ככל שנקפו השעות הדאגה החלה להתגנב. "ב־9:40 בבוקר קיבלתי הודעה מטלפון של חברה של ים", משחזרת ענת. "היא כתבה 'אני בסדר עכשיו'. זה מסוג ההודעות שים אף פעם לא כתבה, ולא הבנתי למה היא כתבה את זה. המשכתי להתכתב עם המספר הזה ולא הייתה תשובה. לקראת הצהריים ההודעות שלי הסלימו. כתבתי לה, בבקשה, בבקשה, תיצרי קשר. כבר הבנו שקורה משהו בסדר גודל אחר. ראינו את ההיקף ודיווחו על הכל חוץ מאשר על נחל עוז. אמרתי לעצמי, איזה מזל שלא מדברים על פשיטה בנחל עוז. אפילו התחלנו להסתכל על סרטים בטלגרם שצילמו את מה שהתחולל במוצבים האחרים, ורק על נחל עוז לא ראינו כלום".
חודש תמים הוגדרה ים כנעדרת. ובזמן הזה של תופת צרופה, ההורים האומללים עשו כל שביכולתם להבין מה עבר על ים, איפה היא יכולה להיות והאם ישנו סיכוי, ולו קלוש, שניצלה. "עשינו המון, בעלי בעיקר עשה תחקירים עצמאיים כדי להבין איפה ים והאם היא הרוגה או חטופה. הוא הרכיב פאזל מהסרטונים. אני לא הייתי מסוגלת. המשפחה חיפשה אותה, אני לא הייתי במצב. והצבא לא היה איתנו בקשר לכל אורך השבוע הראשון. הייתי מתקשרת ושואלת איפה ים, והם כל הזמן ענו לי, המקרה מוכר, נחזור אליכם. מה זה 'המקרה מוכר'? שלחתי ילדה לצבא, היא נעלמה ואתם תחזרו אליי? אחרי שבוע הודיעו שהיא נעדרת. כאילו חידשו לנו משהו".
ליאור: "זה היה חודש בלתי נתפס. היינו בלהב, מסרנו דנ"א. בתחילה לא הייתי מסוגל לצפות בסרטונים, אבל כששתי אמהות בקבוצה התחילו להתווכח אם זו הבת שלהן או לא הבת שלהן באחד הסרטונים, הבנתי שאין ברירה, צריך להסתכל כי אולי אני מפספס משהו. ואז נכנסתי לכל האתרים של חמאס ועברתי על כל ערוצי הטלגרם כדי לראות אם יש סימן לים. זה היה נורא.
"היו בסרטונים דברים שמצלקים את הנפש. חברת האם שלי שבה אני עובד שכרה סוכן מוסד אנגלי שינסה לעזור, מסתבר שיש להם גם ביטוח על חטיפות כי פעם חטפו להם עובד והם הצליחו להחזיר אותו די מהר. זה היה עוד בימים הראשונים, כשחשבנו שאולי ים נחטפה. אחרי שבוע התפרסם שיעל רוטנברג הצליחה לברוח מהמיגונית וכל השאר נרצחו. ככה ידענו שים נהרגה. אם עד אותו רגע חשבנו שיש סיכוי של 50% שהיא בחיים, אחרי הפוסט הזה הבנו את הכיוון".
ענת: "את יושבת לשמוע חדשות ופתאום את רואה שמראיינים את אחד החיילים ליד החמ"ל השרוף. ואני לא ידעתי בכלל שהחמ"ל נשרף. כל פעם קיבלנו עוד ועוד אינדיקציות שמשהו מזוויע קרה, אבל לכל אורך השבוע הראשון שום גורם ממוסד לא בא להגיד לנו כלום".
ליאור: "אחרי שבוע דפקו לנו בדלת. ראינו קצין. שאלנו, להעיר את הילדים? חשבנו שבאו לבשר לנו שים נהרגה. והוא אמר, לא, לא, והוציא דף והקריא שים נעדרת. ואז קם והלך. התחלנו לבכות. אמרתי לו, למה עשית לנו את זה. אחרי שבועיים הגיע מפקד החייל. הוציא מחברת והתחיל לספר איך הנמ"רים יצאו בבוקר, איך הטנקים חזרו בצהריים, ואני לא הבנתי בכלל מה הוא רוצה מחיי. ואז ביקשתי ממנו שימצאו את הדסקיות של ים. המפקד אמר, אני אישית אשלח אנשים לחפש אותן, ובאמת בתוך יומיים קיבלנו דסקיות מפויחות, מה שהוסיף להצביע על הכיוון".
ענת: "לאורך כל החודש הגיעו אנשים, הביאו אוכל, דמעות, חיבוקים, ישבו איתנו פה. הייתה לנו שבעה במשך חודש וחצי. ואני הייתי זומבי. כל בוקר קמתי, שטפתי את הרצפה, ישבתי על הספה, עברתי ממקום למקום על הספה וחיכיתי".
ליאור: "ניצלתי את הזמן להתקשר לאנשים, מילואימניקים בשורה, מומחה דנ"א בשורה, אנשי מעבדה. השגנו ביופסיה של ים שעשתה חודש לפני הגיוס ושלחנו לצבא, כי חשבנו שאולי הדנ"א של ים לא נכון ולכן אין התאמה. וביום שישי, 4 בנובמבר, כמעט חודש אחרי הטבח, באו להודיע לנו באופן רשמי. היינו בבית והקצין התקשר לבשר שעוד מעט מגיעים אלינו. הוא גם דאג לפנות מפה את כל האנשים. ועדיין לא רציתי שהוא ייכנס. הגיעה משלחת שלמה. ישבו וסיפרו שיש זיהוי ודאי וחלוט. הרב אמר לנו, היה נס שהצליחו לזהות. איך הצליחו לזהות? את זה לא רצינו לשמוע".
ענת: "אמרו לנו, יש לכם שעתיים עד שזה ייצא לתקשורת. כי היה יום שישי. והייתי בלחץ כי לא רציתי להגיד לאף אחד. הרגשתי שאני צריכה קצת זמן. ובלית ברירה מצאתי את עצמי מודיעה לכולם, מהר מהר".
שנה וחמישה חודשים לאחר מכן חזרו החברות התצפיתניות החטופות של ים הביתה. "להגיד לך ששמחתי? כן, שמחתי שהן בחיים, שמחתי שהן חזרו מהשבי סוף־סוף, אבל גם קינאתי מאוד, כי לאורך חודש שלם קיוויתי שגם ים שלי תחזור. ועד שהודיעו, בכל פעם שהתחילו שיחות של מה עדיף, חטופה או הרוגה, עצרתי את הדיבור הזה מיד. לא הייתי מוכנה שהן יתקיימו בכלל. בדיעבד, ברור היה שעדיף שים תהיה חטופה".
"מרגיש לי שיש את 7 באוקטובר ויש את המלחמה. ב־7 באוקטובר החיילים הופקרו. ובמלחמה יצאו לוחמים גיבורים להילחם וחלקם נפצעו ונהרגו. הם לקחו את הסיכון כי ידעו שיש להם גב של מפקד שיעשה הכל כדי שיחזרו הביתה ויש להם את החברים סביבם שמגינים עליהם. מולם, יש את הבת שלי שלא הייתה לוחמת. היא הייתה בתפקיד ואף אחד לא הגן עליה. היא חשבה שיש לה על מי לסמוך ולא היה".
"תאמיני או לא, לא היה יום בו לא חשבתי עלייך".
המשפחה מנציחה את ים גלס בדרכים מגוונות. משעול יפהפה ניטע וגודר לזכרה בגינת המשחקים "מגדל הלבנון" במודיעין, שבה שיחקה ים בילדותה, ובו הוצב גלעד הנצחה. על הגלעד נחקקו המילים: "תצפיתנית שנפלה בקרב מוצב נחל עוז, בהגנה על יישובי הדרום. מלאכית שנגעה בבני אדם. הזמן החולף מעצים את הגעגוע אלייך".
מיזם ההנצחה "הלבנדר של ימי" הוקדש לתחביב של ים, סריגה, ולפרח הלבנדר הסגול שאהבה לסרוג. חובבי סריגה סרגו מאות פרחים כאלה כפריט הנצחה. שמה ותאריך נפילתה של ים הוטבעו ב"עץ הזיכרון" בבניין קהילת יזמ"ה (יהדות זמננו, מורשת העם - התנועה ליהדות מתקדמת) במודיעין. ערב הנצחה שהוקדש לחייה ולאישיותה התקיים לכבודה בהשתתפות זמרים ואומנים. "במשעול יש נוף מרהיב להרי ירושלים, ומכיוון שהוא נטוע בפארק גדול, אז המקום הזה נהיה הפארק של ים", אומר ליאור. "אנחנו יורדים לשם בכל יום עם הכלב צ'ואי, עוצרים ליד הגלעד, מניחים פרחים ואבנים. ולפעמים אני רואה הורים שמסבירים לילדים שלהם על ים. זה משמח אותי".
ההנצחה מסייעת קצת, אבל הריק מאיים, האובדן מייסר ולנפש אין מנוחה. "איך מתמודדים? אנחנו לא מתמודדים", אומרת ענת בפשטות. "כל יום שעובר משתדלים להנציח את ים. אנחנו מבקרים אותה לא מעט בבית העלמין, ואם מזמינים אותי לדבר עליה, עם כל הקושי אני באה ומספרת. שמרנו על החדר שלה כפי שהיה, ואני דואגת לצ'ואי הכלב. תוכניות טלוויזיה על מוצב נחל עוז ועל 7 באוקטובר מקשות עליי. אני רואה אותן כדי לנסות להבין, אבל זה לא פשוט לי. ולכל אורך השנה יש תאריכים שמגבירים את הכאב ואת הגעגוע. זה משהו שאתה סוחב בכל יום. בכל שעה. בכל רגע".
התרעות פיקוד העורף