במקביל להפגנות לשחרור החטופים ולמכתבים הפונים למקבלי ההחלטות בבקשה להחזיר את החטופים גם במחיר של סיום המלחמה, לא כולם נוקטים את העמדה הזו. "מעריב" שוחח עם ד”ר עפר גרוזברד, פסיכולוג קליני, לשעבר יועץ באמ”ן, חבר ב”מבטחי ישראל”, ומחבר הספר “עשר עצות פסיכולוגיות למלחמה בארגוני ומדינות טרור”.
הוא אמר: “הבעיה הגדולה ביותר של המערב הנאור היא הדחקת התוקפנות. גם אנחנו וגם הם בנינו בחמש מאות השנים האחרונות של עידן ההארה עולם של יפה נפש, המאמין בשלום ואינו מבין איך יכול להיות מישהו שחושב אחרת. פרויד, כשצפה במלחמת העולם הראשונה וההרס שהתרחש בה, הוסיף לתאוריה הפסיכואנליטית שלו את יצר התוקפנות הטבוע באדם. לאחרונה צפינו בו בשיא ‘תפארתו’ – אנשי חמאס חשים התעלות ואושר אין סופי בשעת הרצח”.
גרוזברד סבור כי המערב, ובתוכו גם ישראל, חי בתודעה מדחיקה שמסרבת להכיר בתוקפנות כאינסטינקט בסיסי: “גם זאב ז'בוטינסקי היטיב להבין יצר זה, בפנותו בהמנון בית”ר אל היהודי הגלותי שאותו רצה לעורר מתרדמתו, במילים 'כי שקט הוא רפש'. הוא הבין את נפש היהודי הגלותי, המעדיף בעיקר שקט וכניעה על פני עימות, ועוד הוסיף בהמשך לאותו משפט מילים שיכולות להישמע לא פחות ממטורפות: 'הפקר דם ונפש למען ההוד הנסתר'".
עוד הוא אמר: "אכן ז’בוטינסקי הבין שצריך לשחרר מכלאה את התוקפנות המודחקת של היהודי הגלותי, וכדי שיהיה ככל האדם הוא צריך להיות מסוגל לפחות לדמיין תוקפנות (נקמה למשל) ואת ההנאה העצומה החבויה בה”.
לטענתו, אחת השגיאות הקשות ביותר של מדינת ישראל – היסטורית ובהווה – היא התכחשותה ליצר התוקפנות, גם שלה וגם של אויביה: “הטעות החוזרת של מדינת ישראל לאורך כל שנותיה הייתה ועודנה הדחקת התוקפנות. זו שלנו - בהעדפת תקופות שקט אל מול אויב מתעצם ונסיגות חד צדדיות, וזו של האויב - בהמתנה שנותקף ורק אז נשיב מלחמה. מה אנו מסרבים ללמוד? שאויבנו לא מדחיקים כמונו את יצר התוקפנות שלהם, הם מצהירים עליו וגאים בו ושהמערב הנאור שוב ושוב מכבד כוח ונכנע לו אך לא מודה בכך (רוסיה, איראן)”.
עוד הוא הדגיש: "נִיקוֹלוֹ מַקְיַאוֶולִי בספרו "הנסיך" בתרגום חופשי ניסח זאת כך: לעולם אין לקבל תוקפנות של הצד השני על מנת להימנע ממלחמה. זאת משום שלא נמנעים ממנה אלא דוחים אותה. אכן כולם אומרים את אותו הדבר".
בנוגע לדילמה הנוכחית מול חמאס – עסקת חטופים לעומת המשך הלחימה – גרוזברד נחרץ: “אנו ניצבים לפני הדילמה אם במלחמה מול חמאס עלינו לסגת מעזה תמורת החזרת החטופים, או לבחור במלחמת חורמה בחמאס. ראשית עובדה ברורה: חמאס לא ישיב את כל החטופים גם אם ניסוג מעזה, משום שהם המגן האנושי שלו אל מול מה שברור לו - רצונה של ישראל לחסלו. מנגד, מתקפה צבאית ישראלית הכוללת מצור של אוכל, מים ודלק, ובמיוחד איום מפורש על חייהם של מנהיגי חמאס, עשוי לקדם אף הוא עסקה תמורת הבטחה ישראלית שמנהיגי החמאס לא ייפגעו. לא ברור מה יציל יותר חטופים”.
אבל לדבריו, הבעיה האמיתית היא לא מה שנעשה – אלא איך זה נתפס על ידי אויבינו: “אויבנו הרבים, שנוספו אליהם בתקופה האחרונה גם טורקיה המאיימת ויתכן שגם מצרים המתעצמת – כולם בעלי מיקוד שליטה חיצוני, ועל כן מטבעם צופים בנו באדיקות ולומדים כל תנועה בהתנהגותנו. הם מגיבים לאיך שהדברים נראים יותר מאשר לאיך שהם באמת, למרכיב הפסיכולוגי יותר מאשר לעובדות בשטח הכוללות את שקלול עוצמתנו הצבאית. אנו נוטים לחשוב באופן אנליטי יותר, עורכים מאזני כוחות וכמויות. הם חיים לא פחות את עולם הדימויים – ראה את חשיבתם המשיחית של מנהיגי חמאס, חיזבאללה ואיראן”.
מכאן, גרוזברד טען שנסיגה ישראלית נוספת תוביל לפגיעה אנושה בדימוי הלאומי והאזורי של ישראל: “נסיגה שלנו מעזה והשארת שלטון חמאס על כנו הוא מכה קשה לדימוי שלנו כבלתי מנוצחים - דימוי הכרחי לשרידותנו. נכון, אין לנו צבא מספיק גדול כדי לנהל ממשל צבאי בעזה ולפקח על חלוקת המזון. אזי נשתלט על עזה בהדרגה ולאורך זמן. לבסוף נגיע בעזה למצב כפי שהוא בגדה. טרור יהיה, אבל ברמה נשלטת. אז יהיה עלינו להשתמש בטכניקות פסיכולוגיות, שאותן פירטתי במאמר קודם, כדי לחסל את הטרור”.
בהקשר ההיסטורי, הוא מביא דוגמה שמוכרת היטב לציבור הישראלי: “תארו לעצמכם שאם במקום לשחרר כאלף טרוריסטים תמורת גלעד שליט, היינו פולשים לעזה ומסכלים את ראשי החמאס או שובים אותם כדי להשיג קלפי מיקוח טובים לחילופי שבויים. האם בראייה ארוכת טווח זה לא היה נכון יותר? מדוע אנחנו שוב ושוב מתנהגים כבני מערב ‘טובים’, החיים את ההווה ולא מעניקים שום משקל לעתיד? בשפת הפסיכולוגים: אנו מעדיפים סוכרייה אחת עכשיו על שתיים אחר כך, רוצים סיפוק עכשיו ולא מניעת קורבנות בעתיד”.
לסיכום, ד”ר גרוזברד קורא לאימוץ תודעה לוחמנית יותר, הן כלפי האויב והן כלפי עצמנו: “עלינו לאמץ ביחס לעצמנו את משנתו של ז’בוטינסקי, המשורר והסופר שהיה אחד הנואמים הגדולים בהיסטוריה, והבין את נפש האדם ולהפנים ש'שקט הוא רפש'. מנגד, להבין את נפשו של האויב שתוקפנותו לא מודחקת כי אם גלויה ומוצהרת, ובמקרה זה לאמץ לא את 'קיר הברזל' של ז’בוטינסקי אלא את 'אגרוף הברזל', באופן שיעניק לנו דימוי של מדינה תוקפנית. זה בהחלט דורש שינוי פסיכולוגי מצידנו, שלא רק אויבנו יכבדו אלא לא פחות המערב הנאור”.