עוד הוא אמר: "אכן ז’בוטינסקי הבין שצריך לשחרר מכלאה את התוקפנות המודחקת של היהודי הגלותי, וכדי שיהיה ככל האדם הוא צריך להיות מסוגל לפחות לדמיין תוקפנות (נקמה למשל) ואת ההנאה העצומה החבויה בה”.
לטענתו, אחת השגיאות הקשות ביותר של מדינת ישראל – היסטורית ובהווה – היא התכחשותה ליצר התוקפנות, גם שלה וגם של אויביה: “הטעות החוזרת של מדינת ישראל לאורך כל שנותיה הייתה ועודנה הדחקת התוקפנות. זו שלנו - בהעדפת תקופות שקט אל מול אויב מתעצם ונסיגות חד צדדיות, וזו של האויב - בהמתנה שנותקף ורק אז נשיב מלחמה. מה אנו מסרבים ללמוד? שאויבנו לא מדחיקים כמונו את יצר התוקפנות שלהם, הם מצהירים עליו וגאים בו ושהמערב הנאור שוב ושוב מכבד כוח ונכנע לו אך לא מודה בכך (רוסיה, איראן)”.
אבל לדבריו, הבעיה האמיתית היא לא מה שנעשה – אלא איך זה נתפס על ידי אויבינו: “אויבנו הרבים, שנוספו אליהם בתקופה האחרונה גם טורקיה המאיימת ויתכן שגם מצרים המתעצמת – כולם בעלי מיקוד שליטה חיצוני, ועל כן מטבעם צופים בנו באדיקות ולומדים כל תנועה בהתנהגותנו. הם מגיבים לאיך שהדברים נראים יותר מאשר לאיך שהם באמת, למרכיב הפסיכולוגי יותר מאשר לעובדות בשטח הכוללות את שקלול עוצמתנו הצבאית. אנו נוטים לחשוב באופן אנליטי יותר, עורכים מאזני כוחות וכמויות. הם חיים לא פחות את עולם הדימויים – ראה את חשיבתם המשיחית של מנהיגי חמאס, חיזבאללה ואיראן”.
מכאן, גרוזברד טען שנסיגה ישראלית נוספת תוביל לפגיעה אנושה בדימוי הלאומי והאזורי של ישראל: “נסיגה שלנו מעזה והשארת שלטון חמאס על כנו הוא מכה קשה לדימוי שלנו כבלתי מנוצחים - דימוי הכרחי לשרידותנו. נכון, אין לנו צבא מספיק גדול כדי לנהל ממשל צבאי בעזה ולפקח על חלוקת המזון. אזי נשתלט על עזה בהדרגה ולאורך זמן. לבסוף נגיע בעזה למצב כפי שהוא בגדה. טרור יהיה, אבל ברמה נשלטת. אז יהיה עלינו להשתמש בטכניקות פסיכולוגיות, שאותן פירטתי במאמר קודם, כדי לחסל את הטרור”.
בהקשר ההיסטורי, הוא מביא דוגמה שמוכרת היטב לציבור הישראלי: “תארו לעצמכם שאם במקום לשחרר כאלף טרוריסטים תמורת גלעד שליט, היינו פולשים לעזה ומסכלים את ראשי החמאס או שובים אותם כדי להשיג קלפי מיקוח טובים לחילופי שבויים. האם בראייה ארוכת טווח זה לא היה נכון יותר? מדוע אנחנו שוב ושוב מתנהגים כבני מערב ‘טובים’, החיים את ההווה ולא מעניקים שום משקל לעתיד? בשפת הפסיכולוגים: אנו מעדיפים סוכרייה אחת עכשיו על שתיים אחר כך, רוצים סיפוק עכשיו ולא מניעת קורבנות בעתיד”.
לסיכום, ד”ר גרוזברד קורא לאימוץ תודעה לוחמנית יותר, הן כלפי האויב והן כלפי עצמנו: “עלינו לאמץ ביחס לעצמנו את משנתו של ז’בוטינסקי, המשורר והסופר שהיה אחד הנואמים הגדולים בהיסטוריה, והבין את נפש האדם ולהפנים ש'שקט הוא רפש'. מנגד, להבין את נפשו של האויב שתוקפנותו לא מודחקת כי אם גלויה ומוצהרת, ובמקרה זה לאמץ לא את 'קיר הברזל' של ז’בוטינסקי אלא את 'אגרוף הברזל', באופן שיעניק לנו דימוי של מדינה תוקפנית. זה בהחלט דורש שינוי פסיכולוגי מצידנו, שלא רק אויבנו יכבדו אלא לא פחות המערב הנאור”.
התרעות פיקוד העורף