הניתוק הזה, טוען פוזיילוב, הוביל אותנו בדיוק אל הרגע שבו חמאס פתח במתקפה ההרסנית של השבעה באוקטובר: “כך מצאה עצמה ישראל ב-2023 מול חמאס שבנה כוח, אימץ את דוקטרינת סייד קוטב, והתכונן למכת מוות – בעוד הנהגת הביטחון שלנו האמינה שהוא מורתע. גם כשצעקו הנתונים – הם הושתקו. התרעות בוטלו. טקסטים אידאליסטיים ניצחו את העובדות והדו”חות".
פוזיילוב לא מהסס להצביע גם על המגמות הנוכחיות בחברה הישראלית, שלדבריו עלולות לסכן שוב את עתידה של המדינה. “חמור מכך, בזמן שצה”ל ושירותי הביטחון מתאמצים לשקם את ההרתעה ולהכריע את חמאס ברצועה, יש מי שמנסים להחזיר אותנו לאחור".
לדבריו, “כעת, האתגר איננו רק לשקם את המודיעין – אלא לשנות תודעה. לחזור לתפיסה ריאליסטית שבה אויב הוא אויב. תודעת עוצמה היא נכס, וניהול סיכונים אינו תחליף להכרעה".
פוזיילוב מציע גם קווים לפתרון לעתיד עזה, תוך שהוא דוחה רעיונות ישנים ומקדם גישות פרגמטיות. “במסגרת זו, ניתן לשקול פתרונות ריאליסטיים גם לעתיד עזה – כמו תוכנית טראמפ, שהציעה הגירה מרצון, פיתוח כלכלי אזורי בצירוף פירוז ופיקוח".
"פרדיגמה נוספת לטיפול היא הבנה כי הרשות הפלסטינית במתכונתה הנוכחית היא גוף מושחת, לא יעיל, וחסר לגיטימציה. הפתרון הריאלי טמון במעבר למודל של ערי מדינה – קנטונים מנהליים עצמאיים המחוברים לשגשוג אזורי, ולא לרשות אחת כושלת ומסואבת".
ולסיום, מבקש פוזיילוב להזכיר עיקרון יסוד עתיק – שרלוונטיותו רק הולכת וגוברת: “אם ישראל תפעל כך, לא לבד אלא בשיתוף פעולה אזורי עם ארה”ב, סעודיה ואיחוד האמירויות – היא לא רק תבטיח את קיומה, אלא תוביל ותהפוך את המזרח התיכון למרחב של שגשוג ושיתופי פעולה בין עמים. זכרו את אמירתו של וגטיוס: ‘הרוצה בשלום, ייכון למלחמה’".
התרעות פיקוד העורף