כבר זמן רב גיורא איילנד מסתובב עם בטן מלאה על ממשלת נתניהו. הוא תקף בחריפות את הרפורמה המשפטית מבית מדרשו של שר המשפטים, הזהיר ששרים בכירים עוסקים בפילוג ושיסוי בכוונת מכוון, האשים את תפיסתו הביטחונית של ראש הממשלה בעקבות מחדל שבעה באוקטובר וטען שגם בסוגיית ניהול המלחמה החליף נתניהו את טובת המדינה בטובתו האישית. בשבועות האחרונים הטיל פצצה אפילו בסטנדרטים שלו, כשהודיע שאם המגמה תימשך, לא יתקיימו בחירות דמוקרטיות במועד.
כצפוי, הדברים עוררו סערה רבתי, אבל איילנד בשלו. לא נבהל ולא חוזר בו. "רמזתי למה שקורה ברוסיה ובטורקיה", הוא אומר בשלווה, "אמרתי במפורש שאם ההידרדרות תימשך, לא מופרך בעיניי שלא יהיו בחירות, וגם אם יתקיימו, השלטון ידאג שלא ניתן יהיה לנצח אותו בקלפי".
"זה קורה כי במשך 20 שנה אמת המידה היחידה ליכולת להיבחר במקום גבוה בפריימריז, ואחר כך לממשלה ולכנסת, הייתה נאמנות עיוורת למנהיג. השרים מבינים שכל קיומם מותנה בנאמנות הזו. נתניהו הצליח לייצר במפלגתו סטנדרטים כל כך מעוותים, שאף אחד לא חושב שצריך לצאת נגדו ולפעול אחרת".
"מאותו רגע אתה חייב לעשות את המלחמה נגד מערכת המשפט, ראש השב"כ והיועצת המשפטית, כי אם לא תפעל נגדם הם ימצאו שאתה מושחת וישלחו אותך לכלא. לכן נתניהו במצב של חוסר ברירה, עליו לפעול כפי שהוא פועל ויעלה כמה שיעלה, כי הוא רוכב על נמר. הוא לא יכול לרדת ממנו, אם יירד, הוא ייטרף".
הוא כתב מאמרים, העלה פוסטים לרשתות והזהיר במפורש מפני סכנה קיומית בשל היחלשות החברה סביב אירועי המחאה, סרבנות הצבא וההבנה של איראן שלא נוכל לעמוד בפני התקפה מתואמת. איילנד לא הסתפק בכך, הוא נפגש עם גורמים מדיניים בכירים והציע להם פשרה בתחום הרפורמה, אך נדחה על הסף.
"ככה נוצרה ישות אחת שאין בה הפרדה בין מפלגה למדינה אלא המדינה והמפלגה חד הן, וכך גם נוצרה אומה מגובשת שכולה מאחורי האידיאולוגיה של חמאס והמנהיג שלה. בדרך הזאת חמאס יכול לגייס את כל המשאבים הלאומיים כדי לבנות את מכונת המלחמה גם בעזרת כספים מכל העולם, לא רק מקטאר. והמשמעות היא שבשבעה באוקטובר מדינת עזה פתחה במלחמה נגד מדינת ישראל".
"שנית, במלחמה נגד מדינה צריך לשאול מהן נקודות התורפה של המדינה שנגדה נלחמים. קל לזהות אותן, ואף אחת מהן לא קשורה לתחום הצבאי. דווקא התחום הצבאי הוא נקודת החוזק, כי חמאס הפך את עזה לאזור המבוצר ביותר בתולדות המלחמות. ולכן האמצעים האחרים שבעזרתם ניתן ליצור לחץ וחרדה אמיתית אצל המנהיגות הם דברים אחרים".
"נתניהו היה צריך להגיד לו, 'לישראל אין אינטרס טריטוריאלי בעזה, ואין לנו אינטרס פוליטי בעזה, רק אינטרס ביטחוני שמשמעותו שעזה תהיה מפורזת באופן קבוע, לא משנה מי השלטון. ולכן ישראל מוכנה כאן ועכשיו להיכנס לדיאלוג של ועידה בינלאומית עם כל מדינות ערב המתונות ועם מדינות המערב כדי לעסוק בשאלת היום שאחרי בעזה, ואני מבטיח לך שנתמוך בכל פתרון שנשתכנע שהוא מסוגל להבטיח שעזה תהיה מפורזת'. זו תשובה שביידן היה שמח לשמוע, כי היא הייתה מתחילה להתניע תהליך שהוא חפץ בו".
"תמיד השאלה היא החיבור ההדוק בין המטרה לבין האמצעים, האם יש לך את האמצעים והאם לקחת בחשבון את כל המכשולים האפשריים בדרך להשיג את זה? זאת השאלה. וכשלא מתקיים דיון עליה, והוא לא התקיים ב־7 באוקטובר בישראל וגם לא לכל אורך המלחמה, נוצר פער לא סביר בין מטרות שנותרו תלויות על העץ לבין הדרך עצמה".
"אבל קרו שני דברים שלא מאפשרים לעשות את זה היום: האחד, חוק העימות המזוין. זהו חלק מהמשפט הבינלאומי שמטיל מגבלות עצומות על השחקנים, אבל רק צד אחד מתנהל בתוכן ומחויב להן, והוא המדינות הדמוקרטיות. אלו שאנחנו נלחמים נגדן, שהן מדינות טרור, לא מקיימות את החוק הזה, וכך נוצר מצב שמצד אחד קושרים לך את היד בגלל הנחות נאיביות שכבר לא קיימות מזמן, ומצד שני מצפים ממך להשיג ניצחון מוחלט בידיים קשורות.
"לכן יש היום הרבה יותר כוח לצבאות, והמסקנה מרחיקת הלכת היא שהיום אי אפשר לנצח צבא עם אמצעים מתוחכמים וזולים כמו חמאס, בטח כשהוא מעורבב עמוק בתוך האוכלוסייה ובטח ובטח כשאנחנו מחויבים לנהוג על פי המשפט הבינלאומי. לכן אנחנו חשופים, ולכן המטרה של מיטוט שלטון חמאס לא הייתה יכולה להתגשם רק על סמך כוחו האדיר של הצבא שלנו. צה"ל נלחם טקטית נהדר, אבל מה זה עוזר כשלא התקיים דיון בין הדרג הצבאי והמדיני בשאלה של ההלימה בין המטרות לבין האמצעים האפשריים או הבלתי אפשריים להשגתם".
"אמת מידה שנייה, אובייקטיבית יותר, עוסקת בנקודה שנחשבת למהות כל המלחמות בעולם והיא הרצון לכפות את רצונך על הצד השני. אם אתה מצליח בזה באופן מלא, אזי האויב נכנע ללא תנאי ואתה יכול לכפות עליו את רצונך באופן מוחלט. אם הצלחת באופן חלקי, הצד המפסיד נאלץ לוותר על טריטוריה, לשלם פיצויים ולהחליף את השלטון. אם נסתכל על ההסכם האחרון בין ישראל לחמאס, קל יהיה להיווכח שחמאס כפה את רצונו עלינו כמעט בכל נושא.
"הקריטריון השלישי הוא איזה צד התאושש מהמלחמה מהר יותר מהצד השני מבחינה צבאית, חברתית, פוליטית וכלכלית. את זה עדיין אי אפשר לדעת, אבל צריך להכיר בעובדה שבקריטריונים האחרים חמאס ניצח".
"אבל אם זו הבחירה, אנחנו חייבים לשאול את עצמנו חמש שאלות: האחת, על בסיס מה אתה מניח שתצליח צבאית עכשיו יותר ממה שהצלחת קודם? השנייה, כמה זמן זה ייקח, חודשיים או שנתיים? השלישית, מה יהיה אחרי שתצליח, אם תצליח למוטט את שלטון חמאס, כי המשמעויות הן מרחיקות לכת. הרביעית, האם המחירים שווים את המאמץ - חטופים שימותו, חיילים שייהרגו, כוחות מיהודה ושומרון שיועברו לעזה ומחירים נוספים של כלכלה וזירות נוספות".
"אני חושב שאומרים את זה כי זה נשמע טוב ציבורית, אבל גם אם נניח שחמאס יגיד, 'אני מפחד מהלחץ הצבאי, אני מוכן להיענות ליוזמת וויטקוף לשחרר עשרה חטופים חיים, או ליוזמות החדשות באמצעות מצרים להשבת שבעה חטופים חיים', האם ישראל תסכים? ואם היא תסכים, זה עדיין יתפרש על ימים ארוכים ולא בטוח שאלו שייקבע גורלם להיחלץ האחרונים בתור יהיו בכלל בחיים עד אז. וכולנו יודעים, במיוחד הממשלה, שחמאס בחיים לא יחזיר את כולם. הוא תמיד ישאיר כמה אצלו עד שהמלחמה תסתיים".
"הם פונים למישהו שפונה למישהו שפונה בפנייה מאוד תמימה ומציע הצעה שנראית אטרקטיבית, כמו למשל לעשות עבודת יחסי ציבור, וברגע שהבן אדם מסכים לקבל ממך כסף, הוא שלך. כל המומחים לסוכני גיוס יגידו שרגע האמת הוא כשמישהו קיבל ממך כסף. משם יש לך השפעה עליו, ומתחיל תהליך הדרגתי של לדרדר את האובייקט ממצב שבו הוא נאמן לארצו למצב שבו הוא יותר ויותר מעגל פינות ועושה דברים אפורים למען המגייס. לפעמים הוא אפילו לא מבין שהוא עושה משהו בתחום האפור, עד השלב שהוא מבין וכבר לא תהיה לו דרך חזרה, כי הוא עסק בבגידה. ואחרי כל זה אוסיף שהקטארים מצטיינים בגיוס כזה".
"המשגה השלישי הוא מה שקרה בליל 6 באוקטובר. השב"כ זיהה סימנים, ומבחינתו הוא דיבר עם גורמי צבא בכירים ב־3:00 לפנות בוקר וקיבל את הרושם שהצבא מתכוון לנקוט פעולות של ממש. לשב"כ עצמו אין הרבה יכולות, רק את צוות טקילה עם כוחות ואמצעים שונים, ואותו הוא שלח להילחם בעזה. הוא הניח שהצבא עושה פעולות דומות, כי הוא הרי קיבל את ההתרעה מהשב"כ".
"הוגשו עתירות בעניין, והיועצת המשפטית אמרה ובצדק שאין לה שום כוונה להגן על דרישת השרים לפטר את האיש כי היא לא מוצדקת. אז היא לעומתית לממשלה. ואני אומר, מזל שהיועמ"שית מפריעה לממשלה למשול ולהלבין שחיתויות בניגוד מפורש לאינטרס הציבורי".
"כמה וכמה פעמים הצעתי לראשי אכ"א הקודמים ולפוליטיקאים בכירים ארבעה עקרונות בסוגיית הגיוס: האחד, שירות צבא הוא שירות בצבא ושום דבר אחר הוא לא במקום. השני, להחליט על קבוצה קטנה שזכאית לפטור וכל היתר מתגייסים, ולא כפי שהחרדים מנסים להגיד, בואו נקבע כמה כן יתגייסו. השלישי, שהגיוס יתקיים בין הצבא לאזרח. אי אפשר שהרבנים או הפוליטיקאים החרדים יהיו חלק מהתהליך שיקבע איך, מי ולאן ישובץ. גם מנהל בית הספר שלי לא היה שותף בהחלטה לאן אתגייס. והרביעי, החשוב ביותר, זה הסנקציות האישיות. כי שום דבר אחר לא יעבוד".
בשבוע שעבר נסע איילנד עם נציגי חברות עסקיות לסיור בצפון רמת הגולן על גבול הלבנון. בין היתר הגיעו גם למג'דל שמס, שם נפגשו עם משפחות 12 הילדים שנהרגו ביולי אשתקד מפגיעה ישירה של רקטה שנפלה במגרש כדורגל סמוך לגן שעשועים. "ישבנו כולנו במגרש הספורט, היינו כמאה אזרחים מול ההורים השכולים שסיפרו על הילדים שלהם, וכשסיימו לדבר קמנו כולנו עם דמעות בעיניים, חיבקנו וחיזקנו אותם. זה קרה באופן ספונטני, בלי שום החלטה מסודרת, כי הרגשנו את כאבם".
אולי לכן איילנד בכל זאת אופטימי. "האירוע הזה לימד אותי משהו על העם שלנו. יש בנו אכפתיות אמיתית והזדהות עם הכאב והסבל של האחר. אנחנו רואים את זה גם עם החטופים, את הציבור הנפלא שיוצא מדי שבת לעצרות כדי לזעוק את זעקתם, וכל זה מתקשר למעגלים המשפחתיים והחברתיים שהם כל כך איתנים במדינת ישראל ומעידים על העוצמות שיש בנו. אני מאמין שהעוצמות האלה יעזרו לנו, בסופו של דבר, לחזור למוטב".
התרעות פיקוד העורף