השיח האסטרטגי בישראל ממוקד כמעט בלעדית בשאלה "מה נכון לעשות". להפיל את שלטון חמאס, להכות את חיזבאללה, או לכבוש מחדש את רפיח. לעיתים נדונות גם דרכי הפעולה: תמרון קרקעי, לוחמה תודעתית, לחץ כלכלי. אך מה שכמעט אינו נידון לעומק הוא השאלה: האם יש לנו את המשאבים כדי לבצע את האסטרטגיות הללו לאורך זמן? איך דואגים שהמשאבים יספיקו? בלי דיון כזה, אין תכנון – רק מילים ריקות.
שלושה משאבים חיוניים לכל עימות מתמשך נראים בישראל כעת כאילו הם אינסופיים: זמן, אמון וכוח אדם לוחם. אך הם רחוקים מלהיות כאלה. כל שעה נוספת בלחימה שוחקת את מערך המילואים, פוגעת בלגיטימציה הציבורית, וחותרת תחת היכולת לשמר את רצף הפעולה. זוהי אחריותה של ההנהגה לעשות הכול כדי לשמר את המשאבים הללו – להיזהר משחיקה שלהם, להתייחס אל שימור האמון כיעד עליון, ולוודא שהתוכנית הצבאית מתכתבת עם גבולות היכולת האזרחית והצבאית כפי שהיא מתבטאת במערך המילואים.
שש שנים אחרי, אף אחד לא חזר בו. אף אחד לא הודה בכך שהמהלך הזה הוא הסיבה היחידה שבגללה אפשר היה לקיים את המערכה הנוכחית כפי שהיא. בלי הגדודים המעורבים, לוחמי המילואים היו עושים לפחות פי שניים יותר ימי שירות – תרחיש לא ישים, לא חוקית ולא חברתית. אבל במציאות הישראלית, גם הצלחות מוכחות נידחות אם הן לא מתיישבות עם נרטיב פוליטי מועדף.
וזה לא מסתיים שם. במקום לגייס אוכלוסיות חדשות, כמו החברה החרדית, ההנהגה ממשיכה לתגמל את ההשתמטות. במקום לבנות אמון עם אזרחים מותשים – היא חוזרת שוב ושוב לוויכוחים מפלגים. הזמן נמשך, הציבור נשחק, וכוח האדם מתדלדל – אבל שום מנגנון לא נבנה כדי לעצור את זה. זוהי קונספציה עמוקה: שהמשאבים ימשיכו להגיע, כי תמיד הגיעו. אבל הם לא. וכל ההתנהלות הנוכחית מדגימה עד כמה ההנהגה שכחה זאת.
בסופו של דבר, אסטרטגיה היא אומנות השימוש במשאבים מוגבלים כדי להשיג מטרות בלתי מוגבלות. הדרג המדיני בישראל מדבר במונחים של אסטרטגיה, אך מתעלם לחלוטין מהמגבלות. זה לא אסטרטגיה – זו שגיאה בסיסית. נכון, חוסר במשאבים יכול להוות תירוץ בלבד, אבל זו אינה סיבה להתייחס אל חוסר במשאבים כאל תירוץ תמידי. אפשר לנהל דיון אמיתי על כל חלופה: ממשל צבאי בעזה, ניתוק חד־צדדי, או חלוקה של סיוע הומניטרי על ידי צה"ל. כל אפשרות כזו לגיטימית – כל עוד יש לה תשתית ביצועית, והבנה של המשאבים הנדרשים להשגתה.
התרעות פיקוד העורף