סמ"ר אורי יצחק אילוז ז"ל, בן 20 מצפת ומ״כ בגדוד ברדלס, נפל בפיגוע הרצחני שהתרחש בגבול מצרים ביוני 2023, בו שוטר מצרי חדר לשטח ישראל דרך מעבר ביטחוני בגדר, פתח באש וירה בו למוות יחד עם סמל ליה בן נון ז"ל וסמ"ר אוהד דהן ז"ל, שנהרג במסגרת חילופי האש. כזכור, תחקיר הפיגוע הרצחני חשף שורת מחדלים צבאיים.
אביו שי אילוז, מספר למעריב על הבן האהוב שידע מה הוא רוצה מעצמו, הכאב עמו הוא מתמודד מאז אותו היום בו השכן הגיע לבית הכנסת והוא הבין שמשהו נורא קרה וההנצחה של אורי שמצליחה להשאיר אותו עם הראש מעל המים. "אורי היה ילד שלישי מבין ארבעה ילדים שיש לי, הוא היה ילד שובב וחייכן, כל מי שהתחבר אליו היה מוקסם ממנו, איש של ערכים, חרוץ, ידע תמיד להתאים את עצמו לסביבה והמצב, רצה לעשות הכול בכוחות עצמו - ילד שכל אחד היה רוצה".
אילוז מוסיף כי לו ולבנו היה קשר מיוחד והם היו מבינים אחד את השני במבט בעיניים אך גם כשהציע לו להשתמש בקשריו כאיש צבא, אורי הקשיב ובסוף קיבל את ההחלטות לבדו: "היה לנו קשר של עיניים, הוא היה מבין אותי בעיניים, לא הייתי צריך לדבר הרבה. בצבא תמיד הייתי אומר לו תנצל את מי שאני מכיר, בוא תשרת בפיקוד צפון מה אתה משרת בגבול מצרים, זה שבע שעות כל פעם לנסוע והוא היה משפיל עיניים, היה לו כבוד אבל אמר לי, "אבא אני מתייעץ אתך מהניסיון הצבאי שלך אבל את ההחלטות אני מקבל בסוף. אורי היה יד ימיני כשאני לא הייתי בבית הוא היה שם ובכל דבר הוא היה לוקח פיקוד - סמכתי עליו בעיניים עצומות".
על שירותו הצבאי אילוז מספר: "אורי בתור ילד היה תלמיד מצטיין ואהב מחשבים וספורט אבל הוא היה ילד מורעל על הצבא, הוא ינק צבא והיה הולך בחיוך ביום ראשון וחוזר גאה בסוף שבוע, כשהוא היה מגיע פעם בשלושה שבועות".
בשיחה האחרונה בינו לבין בנו סיפר אורי לשי כי הוא מתכוון לצאת לקורס קצינים הקרוב: "ביום שישי בשעה 17:00, דיברנו בפעם האחרונה. אורי סיפר לי שהוא החליט אחרי שהוא למד את הקו המצרי והיה מ"כ, שהוא עוד שבועיים יוצא לקורס קצינים, יש לו שיחת מג"ד והוא יוצא במחזור הקרוב וככה הסתיימה השיחה. הייתי גאה בו - הוא עשה את הכל בזכות עצמו ולא היה צריך את העזרה שלי למרות שאני איש צבא מהמקור 32 שנים".
את הבשורה הקשה על בנו הוא קיבל בבית הכנסת בעת שהשכן שגדל איתו, ניסה לגרום לו לחזור לביתו אבל הוא מספר, שהוא כבר הבין: "אותי זה תפס ביום שבת, לי הודיעו בבית הכנסת, הייתה שבת חתן, השכן בא לקרוא לי אמר שקרה משהו לליאת אשתי. אני ישר ידעתי ואמרתי לו, "לא לליאת קרה משהו אלא לאורי". הוא ענה לי שאסור לו להגיד לי כלום ושאני צריך דחוף ללכת הביתה. הפנים שלו אמרו הכול, הן היו סוערות - "פנים שחורות" - אתה מבין שקרה אסון.
אני והשכן מכירים מגיל 6, גדלנו ביחד, אנחנו חברים הכי טובים גם גרנו בשכנות והוא לא יכול היה לעבוד עליי. אשתי הייתה בבית שם היא קיבלה את הבשורה וקצין העיר שלחו אותו לקרוא לי לאחר שהם רצו לבוא להודיע לי בבית הכנסת ואשתי וחבר שלי התנגדו".
אילוז מספר על החיים לאחר ההודעה ואיך החיוך ירד מפניו אך הצוואה של אורי היא זאת שמשפיעה בסופו של דבר על הדרך: "מאותו רגע שקיבל את הבשורה הכף של הטרקטור מתהפכת, בשנייה אחת החיים משתנים. הימים הם לא אותם ימים והלילות לא אותם לילות. החיוך שהיה לי כל החיים על הפנים ירד, אתה מאלץ את עצמך לקום בבוקר ולהיות חזק במצווה שלו, יש את המשפט - הסטיקר שלו שמפורסם בכל העולם, "תקום עם חיוך גם כשקשה - יעשה את ההבדל", זה משפט שהוא היה אומר לחניכים שלו בכל המסלולים גם במד"א ובצבא, ככה הוא היה מעודד את החיילים שלו ובגלל זה אנחנו משתדלים לקום גם כשקשה".
על החגים וימי הזיכרון הוא מוסיף: "החגים זה הימים הכי קשים והשבוע הזה של יום הזיכרון הוא קשוח, כל אחד בבית לוקח את זה בדרכו שלו אבל כולנו שקועים ומתעסקים כבר שנתיים בהנצחתו. מספר תורה על שמו ובית כנסת לאורו, מכינה (הוא היה במכינת "מעשה" לפני הצבא תרם מעצמו לקהילה), מלגות לתלמידים בבתי הספר, עמדות תפילין פרוסות בכל הארץ, ערכות הבדלה, דגלים לרכבים, סיכות יזכור - אין משהו שלא נגענו בו אני חושב. אנחנו מתעסקים בהנצחה בלעשות טוב לאנשים ואנחנו ממשיכים ונמשיך לעשות".
"ההנצחה שלו מרגיעה את הנפש ואתה יודע שאתה לא נותן לאף אחד לשכוח אותו ובסוף אני צריך לנסות להתרומם כל פעם מחדש ולפעמים אני לא מצליח. אבל אני לא רוצה ללמוד היסטוריה אני עושה היסטוריה ומתעסק עם ההנצחה שלו, מביא את הסיפור שלו בכל מקום אפשרי כי הוא נהרג על קדושת הארץ כמו כל חללי צה"ל שהם קדושים אחד אחד והם נתנו את עצמם כדי שאני ואת נוכל לפחות לחיות פה".
לסיום אילוז מאחל למדינה רק דבר אחד: "אני מאחל לנו שנקום עם חיוך או לפחות נשתדל לעשות את זה ושנהיה טובים יותר אחד לשני, השלום ביננו הוא החשוב מכל".