אשת הפלדה מכיפת ברזל: "את הדמעות אני שומרת לנסיעות"

ח' פרשה מצה"ל לפני כחמש שנים שגם במהלכם היא התייצבה למילואים אך התקופה המשמעותית ביותר מבחינתה החלה בבוקר הנורא של שבעה באוקטובר: "מה-7.10 אני במילואים במשרה מלאה, הנחתי בצד את כל העיסוקים שלי והיו לי עיסוקים משמעותיים כמו עסק שחלמתי לפתוח של רפואה משלימה והצטרפתי בחזרה להגנה האווירית - לאחת המשימות החשובות בעיניי.

ביום הראשון של המלחמה בשעה 7:20 בבוקר, התייצבתי בגדוד הצפוני של כיפת ברזל אותו הקמתי עוד קודם עם אנשים יקרים. פרסתי את הכוחות ואת סוללת המילואים ולאחר כחודש ביקשו שאני אקים גדוד חדש שישלים את המרחב הצפוני גדוד 139 שנחנך לפני כשנה, ובנובמבר האחרון ביקשו ממני שאני אקים גדוד נוסף במרחב הצפוני - משימה מיוחדת וכיף גדול.

בחלום העשירי שלי לא חשבתי שאני אהיה תקופה כזאת ארוכה במילואים ובמלחמת פתע 50 שנה אחרי מלחמת יום כיפור, זו טלטלה שעד היום מלווה אותי זו סטירת לחי.

היום הזה 'הפך אותי' כי יש לנו את מערכות הנשק וההגנה הכי טובות בעולם וזה שהיינו מופתעים חרץ לי את הלב כי כשאתה מנתח את זה אתה לא מצליח להבין את זה.

"יש את הזמן שלי עם עצמי בנסיעות... הרכב שנסעתי בו חווה הרבה דמעות"

רס"ן במיל' ח' מספרת על האתגרים באימהות והקריירה הצבאית איתם היא התמודדה וממשיכה להתמודד: "כדי שזה יקרה צריך מעטפת משפחתית רחבה. בחודש הראשון של המלחמה הבת שלי הייתה כבר בשירות ואותי גייסו וגם בעלי התגייס והבן שלי מצא את עצמו לבד בבית כשהייתה ספיגה משמעותית, (כבר יש לי דמעות, כל הטראומות של המלחמה צפות עכשיו) לשמחתי יש לנו מעטפת של חברים ומשפחה מדהימה שלאורך כל השירות עזרו. צריך להבין הילדים שלי גדלו באופן שיטתי בלופ משפחתי, אחות שלקחה חלק משמעותי, ההורים שלי שלקחו חלק משמעותי בגידול שלהם וגם שירתנו בבסיסים דילגנו מהצפון לדרום ואי אפשר לעשות את זה לבד.

כשמסתכלים על אנשי צבא זה נראה פשוט אבל שאתה חי את השירות הצבאי זה הרבה יותר מורכב וכשיש אחריות על חיילים זה הרבה יותר משמעותי ובמלחמה חווינו את זה בעוצמות כי כל המדינה הייתה תחת ספיגה והמעגלים המשמעותיים היו תחת איום ואיום מורכב והשילוב של שניהם ביחד זה מאתגר. אני למדתי לשים את הדברים בצד ולהתמקד בדברים קריטיים כדי שלא לבלבל את עצמי או לא להכניס רגש למקומות שאני צריכה להיות הכי צלולה שבעולם".

את הדאגות והחששות למשפחתה היא משתדלת לא להראות לאף אחד ולהשאיר אותן לעצמה: "אני מסתכלת הרבה פעמים לשמיים ואומרת: "אני שומרת על החיילים שלי, אני עושה הכול למען המדינה אתה תשמור על הבית שלי זה הסכם שלי עם אלוהים".

ואת הדמעות היא שומרת לנסיעות - שאף אחד לא יראה או ירגיש: "יש את הזמן שלי עם עצמי בנסיעות, ויש הרבה כאלה בעיקר בזמן נסיעה ממוצב למוצב שם זה הזמן שלי עם עצמי וכל היתר Block. אני לא יכולתי לבטא רגש, לא בצבא כי אני אמורה להיות ממוקדת וגם לא בבית כי לא יכולתי לבוא ולשפוך את כל ליבי, הרכב שנסעתי בו חווה הרבה דמעות".

ובתוך כל הכאוס, השבתות והחגים הפכו לרגעים קטנים של אושר: "בימים שהייתי ישנה באוטו כי דילגתי מאתר לאתר, מצאתי את הזמן לעשות שיחת וואטסאפ משפחתית כל אחד במקום שהוא נמצא, ככה התנהלה הדינמיקה המשפחתית בתקופה הזאת ואנחנו משתדלים בעיקר לקדש את השבתות והחגים".

על ילדיה שמשרתים גם הם בשירות משמעותי היא מספרת בגאווה: "תמיד פחדתי שהם יאשימו אותי ויכעסו עליי בגלל מה שנתתי למדינה. היום שהם בצבא וכל אחד עושה את הדרך שלו בצורה מעוררת גאווה בעיני, זה רק מראה לי שהם לא כועסים ובסוף זה חלק מהערכים שלהם והם מבינים מה עשיתי וזאת הדרך שלהם להגיד לי "אמא את צודקת ואנחנו לא כועסים עלייך".

רס"ן במיל' ח' מדגישה כי על אף ההקרבה והקשיים היא הייתה עושה את אותה הדרך שוב פעם: "גם אנשי הסדיר וגם המילואים מקריבים הקרבה מטורפת ועדיין אם היו שואלים אותי הייתי עושה את הדרך הזאת שוב פעם ושוב פעם. אני מודה על הזכות להילחם על הארץ הזאת, מודה על העם הנפלא הזה שעל אף הטלטלה הוכיח את חוזקו ואיתנו ואני מאחלת לנו שנהיה טובים אחד לשני ושהחטופים ישובו.

לסיום, ח' פונה לנשים שחולמות להוביל אך חוששת מהדרך: "מי שמפחדת הפסד כולה שלה, יכול להיות שחיים פעם אחת ויכול להיות שיש עוד גלגולים אבל זה הגלגול שלך תעשי מה שאת מרגישה, תחלמי ותגשימי".