במקביל לשאר זירות המלחמה, הקרובות והרחוקות יותר, גם באזור יהודה ושומרון, הגדה המערבית, מתנהלת לחימה בעוצמות משתנות, ובזמן הפסקת האש הזמנית ברצועת עזה האזור אף היה לזירה מרכזית. ארגוני הטרור הפלסטיניים באזור, בעיקר חמאס, הגבירו מאמצים להוציא פיגועים ולהתסיס את השטח. מאז פרוץ המלחמה נהרגו באיו"ש 15 לוחמי צה"ל ומג"ב ו־31 אזרחים ישראלים, ונעצרו מעל 15 אלף פלסטינים.
במצב זה מתחדד תפקידן של כיתות הכוננות ביישובי האזור, ההתנחלויות. בשיתוף פעולה צמוד עם כוחות צה"ל עמלות כיתות הכוננות על שמירת הביטחון. "אני מרגיש שהתפקיד שלנו הוא קודם כל שליחות", אומר אהרון (אהרל'ה) לדרברג, רבש"ץ (רכז ביטחון שוטף צבאי) היישוב צופים שבמערב השומרון. "כיתת הכוננות היא צומת מרכזי שמקשר בין האזרחים לצבא ובעיקר דואג לביטחון התושבים.
"אתן לך דוגמה. עוד לפני 7 באוקטובר הבת שלי, שקשורה למשרד הביטחון, הזהירה אותי שאנחנו עומדים לפני מלחמה. הזהרתי את כל חברי כיתת הכוננות שלי והגברנו כוננות, וב־6 באוקטובר כבר ביקשתי מתושבים שיש להם נשק להיות מוכנים לכל תרחיש. ב־7 באוקטובר, כשקרה מה שקרה, הוצאתי את חברי כיתת הכוננות החוצה כדי לבדוק את השטח, הלכתי לבתי הכנסת באמצע ההקפות ואמרתי לאנשים שפורצת מלחמה ושילכו למרחב בטוח, ולמי שיש נשק – שילך הביתה להביא אותו".
מאיפה יבוא הפיגוע
לדרברג מתאר מציאות מאיימת: "אנחנו מוקפים באויבים. יש את כפר ג'יוס, 800 מטר מהבתים שלנו ו־30 מטר מגדר ההפרדה, וראינו ממה שקרה בעוטף שאי אפשר להסתמך על הגדר הזו. מצד שני יש לנו את קלקיליה. אם לפני המלחמה אמרתי לתושבים שאנחנו מוכנים לכל תרחיש, הבנתי שאנחנו לא היינו מוכנים לכל תרחיש. אבל עכשיו אנחנו מוכנים לכמה שיותר תרחישים. התושבים שלנו מרגישים יותר בטוחים, וזה מה שחשוב כי בסופו של דבר המטרה העיקרית שלנו היא לייצר שגרה נורמטיבית לתושבים. במהלך המלחמה הקמנו מעין בית חולים שדה, חמ"ל ושתי מחלקות לחימה, כדי להיות ערוכים לכל אירוע שעשוי לקרות. אנחנו עכשיו בשגרת מלחמה, והתושבים לא צריכים להרגיש את זה".
מהם האירועים הביטחוניים הבולטים שאתם נתקלים בהם עכשיו?
"אנחנו תופסים כאן לפחות שלוש פעמים בשבוע מסתננים שמנסים לעבור את הגדר, וכל אחד מהם יכול להיות מחבל פוטנציאלי. חשוב לנו שהתושבים יראו שאנחנו בתוך האירוע. הכוח שלנו הוא דרך שיתוף הפעולה עם הצבא ועם משרד הביטחון. ככה ננצח".
"המצב פה מורכב, האויב חי בתוכנו, נמצא ממש לידנו, אנחנו מוקפים 360 מעלות באויבים ומנסים לאפשר לתושבים לשמור על אורח חיים שגרתי", מסביר אור אמויל, רבש"ץ היישוב נתיב הגדוד שבבקעת הירדן. "יש אצלנו בכיתת הכוננות 35 אנשים שגם במצב שגרה וגם במצב חירום נמצאים בעבודה מתמדת, בנוסף לחיילי הגמ"ר (הגנה מרחבית), כך שנדיר שיש לנו שעות שינה נורמליות. האתגר העיקרי הוא לאפשר לתושבים להרגיש בטוחים להסתובב ביישוב, בלי לחוש סכנה".
התושבים אכן חשים ביטחון על רקע התסיסה באזור?
"ב־7 באוקטובר כל המדינה הייתה בהיסטריה. גם פה, אנשים שהיו רגילים למצב מתוח עוד מימי האינתיפאדה הראשונה, נכנסו להיסטריה, בייחוד כשהם ראו איך המחבלים הסתובבו עם טנדרים בשדרות ואיך הם פרצו את הגדר. אבל, וזה אבל חשוב מאוד, התושבים ראו שיש פה כיתת כוננות חזקה ומאורגנת, שמוכנה לכל תרחיש אפשרי, וזה הרגיע אותם. היום אנחנו נותנים בראש, עובדים 24/7 כדי לתת מענה לכל צורכי התושבים".
יש לכם יותר עבודה בתקופה האחרונה?
"לא, אנחנו כל הזמן נמצאים במצב חירום, גם כשאין מלחמה. יש פה פועלים פלסטינים ביישוב, פועלי בניין, עובדים בחקלאות או בבתי אריזה, ואתה לא יכול לדעת מאיפה יבוא הפיגוע הבא. אחד האתגרים הגדולים שלנו הוא לתפוס את המפגעים הבודדים, אלו שאין מאחוריהם התארגנות שאפשר לזהות מבעוד מועד, וזה מצריך אותנו להיות יותר מתוחכמים וערים לכל דבר. כל טלפון מתושב מקפיץ אותי כמו קפיץ, למרות שאני מודע לזה שלא הכל בשליטתי".
אז המצב כיום לא יותר מתוח מבעבר?
"אני חושב שעכשיו המצב הרבה יותר טוב ממה שהיה, בעיקר בנושא המודעות של הצבא ושל המתיישבים לסכנות שקיימות פה. כבר לא חיים באופוריה שהכל תקין והכל בסדר, אלא מבינים שאנחנו חיים בתוך אויב מסוכן וצריכים להיות דרוכים. לנו, כיתת הכוננות, יש את התפקיד החשוב ביותר: לתת את המענה הראשוני בכל אירוע שקורה ביישוב. ראינו ב־7 באוקטובר שהראשונים שניהלו את הלחימה מול המחבלים היו חברי כיתות הכוננות. אנחנו נמצאים פה עוד לפני שהצבא מגיע, ונוכחות של כיתת כוננות חזקה יכולה לשנות תמונת מצב של לחימה".
משימה קשה ומתסכלת
"חשוב להבין שאנחנו, בכל גזרת יהודה ושומרון, היינו על הקצה מבחינה ביטחונית עוד לפני 7 באוקטובר, ועל אחת כמה וכמה מאז 7 באוקטובר", טוען רס"ם יחיאל גוטמן, רבש"ץ היישוב אפרת שבמועצה המקומית גוש עציון. "תמיד היינו חדים ומוכנים לכל תרחיש, חיינו על חרבנו, ועכשיו, עם ההתפתחות וההשתכללות של האויב שלנו, אנחנו צריכים ללמוד בכל פעם מחדש את התפיסה שלו ואת הלך המחשבה שלו, ולהתאים את עצמנו לשינויים. האויב לומד תמיד שיטות לחימה חדשות ואנחנו מוכרחים להיות מאומנים נגד זה".
מהו האתגר הביטחוני המרכזי שאתם ניצבים מולו כרגע?
"בדיוק עכשיו סיימנו סבב של אימוני כוחות הגנה עם דגש על 'מעגל פרוץ', כלומר, פשיטה על היישובים, ודגש על אירועים נקודתיים של מחבלים בודדים. כי אם מחבל מחליט פתאום לעשות פיגוע מטעם עצמו ב־2 בלילה, קשה לך למנוע את זה. לעומת זאת, אם יש התארגנות מראש של חוליית מחבלים, שעל זה יש לרוב מידע מקדים, אפשר למנוע. זה הפחד הגדול שלנו כי אלה הפיגועים הכי מסוכנים, כשמחבל שמגיע באוטובוס מחליט לבצע פיגוע בהחלטה של רגע. הפחד הזה גרם לנו לשנות את תפיסות העבודה שלנו. בסופו של דבר, היישוב אפרת מוביל בנושא הטכנולוגי כי אנחנו למעשה הראשונים שהקימו צוותי רחפנים לצורכי הגנה. אין מה לעשות, כשאתה גר באזור שבו יש אויבים מסביבך, אתה מוכרח להיות יצירתי ומוכן לכל תרחיש. אני בכל בוקר ובכל לילה שואל את עצמי איך אני יכול להשתפר ולהגן על היישוב כדי שהאויבים לא יפתיעו אותנו".
תאר את תחושות התושבים באפרת לנוכח האיום הביטחוני.
"האמון של התושבים בצבא ובממשלה נפגע מאוד, ותחושת הביטחון שלהם חטפה מכה אנושה. זה היה תהליך ארוך וקשוח, להחזיר לתושבים את תחושת הביטחון. היום אנחנו במצב הרבה יותר טוב, גם בזכות זה שלא קפאנו על השמרים, הגדלנו את כוח ההגנה של היישוב, את כמות כלי הנשק, וגם הצבא הגיע לראות איך הוא יכול לייצר פעילות התקפית מתוך היישובים, כדי שחלילה לא יקרה פה מה שקרה בעוטף ב־7 באוקטובר".
גוטמן מבקש לסיים את השיחה במסר כללי בנושא כיתות הכוננות באזור: "חברי כיתות הכוננות הם אנשים בגילי 20 עד 70, אנשים שבוחרים לעשות את העבודה ה'לא סקסית' הזו כדי לשמור על הבית. רובנו עדיין במילואים, תמרנו בקרבות בדרום ובצפון, ולהילחם בתוך האזור שלנו, בבית שלנו, זה עבורנו שליחות, משימה הכי בסיסית שאפשר לחשוב עליה. זו גם משימה קשה ומתסכלת לפעמים בגלל השחיקה שכרוכה בה. אבל ברגע שחלילה יתנפץ פה אירוע, ההיערכות שלנו היא ההבדל בין אירוע שיסתיים בטרגדיה ובין אירוע שנוכל לרוב למנוע. כל חברי כיתות הכוננות באזור יהודה ושומרון הם אלופים, ואלמלא היינו עובדים כגוף אחד לא היינו מצליחים להתמודד עם האויב שרק מחכה לכלותנו".