בפתח דבריו, אמר אלעד כי ״הוויכוח אודות הסיכויים לחיסולם של ארגוני טרור עד תום או כפי שנהוג לכנותם ‘הניצחון המוחלט’, מסתיים כאשר דנים בחמאס, בג’יהאד האסלאמי ובחיזבאללה. ‘העליהום’ המושמע נגד ישראל במערב בהקשר ‘להרעבה והצמאה’ של תושבי עזה, בגין ‘הרס כל ישובי דרום לבנון’ והניסיון לתאר כל סנקציה שישראל מטילה כמשבר הומניטארי ימנע ללא ספק את חיסולם המוחלט של ארגוני הטרור הללו. צריך להודות, העולם איננו מרשה לישראל לנצח את הארגונים הללו ניצחון מוחלט".
בנוסף לכך, המדינה הפעילה לחץ על מדינות מערביות להגדיר את הארגון כטרוריסטי ולסגור את רשתות התמיכה בו ולא חסכה בפעולות של ל”פ (לחימה פסיכולוגיות) ודיסאינפורמציה כגון: הפצת תעמולה לצורך פירוד בין הנהגת הארגון לבין הציבור הטאמילי. הממשל הסרי לנקי פעל לגיוס עריקים מתוך הארגון לשם ריגול והכוונה. עד כאן הכל לגיטימי. אלא שלא אלה האמצעים אשר הכריעו את הנמרים. הארגון חוסל בשל שימוש באמצעים שנויים במחלוקת כגון: גרימת אבדות רבות בנפש כאשר עשרות אלפי אזרחים טאמיליים נהרגו לרבות בני משפחה של המחבלים שהרימו ידיים לאות כניעה ונורו למוות. הצבא הסרי לנקי ביצע על פי דו”חות בינלאומיים פשעי מלחמה: ירי לעבר אזרחים, עינויים, והעלמות של חשודים.
הנה כי כן, חיסול הנמרים הטאמיליים בוצע באמצעות עוצמה צבאית אדירה, ניתוק מקורות התמיכה החיצוניים, אמצעים פסיכולוגיים, ושימוש בשיטות קשות שכללו פגיעות רבות בזכויות אדם. אבל, היו תוצאות. בסיום המבצע בן שלוש השנים התברר כי המקרה של סרי לנקה נחשב לחריג בכך שהוא כלל חיסול מוחלט של שליטה טריטוריאלית, מנגנוני שלטון, כוח לוחם, ומנהיגות ממש עד למוות של מנהיג הארגון ולמעין ‘אפס פעילות’ מאז. וכל זה קרה ‘בלי בג”צ ובלי בצל”ם’ נוסח המזרח".
ממשלת סרי לנקה טענה שהמספרים מנופחים ושלא בוצע טבח באזרחים. לטענתה, מרבית ההרוגים היו לוחמי LTTE. עד היום הממשלה לא הכירה רשמית במספר מדויק של קורבנות אזרחיים. ולמה המספרים אינם ודאיים? כי הצבא מנע גישה חופשית לאזורי הקרבות – לעיתונאים, ארגוני סיוע והאו”ם והיו השמדות של ראיות בשטח ועדי ראייה רבים הוגלו או הושתקו. האמת היא שגם ה-LTTE השתמש באזרחים כמגן אנושי – מה שמסבך את האחריות המוסרית והמשפטית".
הנרטיב של המלחמה בטרור אחרי 9/11. לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001, מדינות רבות במערב אימצו נרטיב של ‘מלחמה גלובלית בטרור’. סרי לנקה ‘עלתה על הגל’ והציגה את המאבק שלה כמאבק בטרור רצחני, והתיישרה עם אותו נרטיב: היא טענה שה-LTTE הוא ארגון טרור עם שיטות אכזריות, כולל מחבלים מתאבדים, גיוס ילדים, חטיפות, וסחיטה של קהילות טאמיליות. היא גם הצליחה להציג עצמה כמדינה ריבונית הלוחמת על שלמותה הטריטוריאלית. התוצאה הייתה נטייה של מדינות מערביות ‘להבין’ את פעולתה מתוך תחושת הזדהות עם המאבק בטרור.
דימוי של ארגון ה-LTTE כאכזרי במיוחד. הנמרים הטאמיליים היו מהראשונים שפיתחו יחידות מתאבדים, ופעלו גם נגד אזרחים סינהלים, מוסלמים וטאמילים כאחד. רצחו מנהיגים פוליטיים, כולל ראש ממשלת הודו לשעבר, רג’יב גנדי. בכך אלה הפכו ל’שנואים’ גם מחוץ לסרי לנקה – כולל בהודו, ארה״ב ובריטניה. התוצאה הייתה ירידה באהדה כלפי העם הטאמילי ככל שנקשר לארגון הנתפס כ’ברוטאלי’.
אגב, לעומת נחישותו וקשיחותו של הממשל הביטחוני התגלתה כאן חולשה של הדיפלומטיה הטאמילית. הטאמילים בגולה ניסו לקדם תודעה בינלאומית למה שקרה ב-2009, אך לא הצליחו לייצר לובי אפקטיבי ברמה של מדינות או מוסדות. המערב נרדם. במדינות המערב לא הייתה ייצוגיות מספקת שתוכל לדחוף לסנקציות, להוציא אולי את קנדה ובריטניה שנקטו צעדים מוגבלים. כתוצאה מכך לא נוצר לחץ אפקטיבי קבוע מהציבור הבינלאומי. הממשל הסרי לנקי השתמש בשפה משפטית וטען שמדובר במבצע לגיטימי לסיום טרור. סרי לנקה רצתה שהנושא לא יטופל מחוץ לתחומה והציגה את המלחמה כאכיפת ריבונות על טריטוריה פנים-מדינתית, ולא כמאבק אתני או ג’נוסייד.
לכך יש להוסיף אינטרסים גיאופוליטיים אזוריים כמו המאבק: סין–הודו–מערב. סרי לנקה מהווה נקודת מפתח אסטרטגית באוקיינוס ההודי. מדינות המערב, כולל ארה״ב, ביקשו לשמר השפעה באזור מול ההשפעה הסינית. ועוד, מאבקי כוח אזוריים גרמו לכך שלחץ בינלאומי כבד על סרי לנקה נתפס כסיכון להדיפת המדינה לחיק סין (מה שבסופו של דבר קרה במידה רבה). כתוצאה מכך מדינות העדיפו ‘להכיל’ את סרי לנקה ולא לאבד אותה גיאופוליטית.
הייתה אז במערב, בניגוד לקורה היום, התנגדות לרעיון של ‘התערבות הומניטרית’. אחרי הכישלונות בעיראק ואפגניסטן, המערב נהיה זהיר במיוחד בכל הנוגע להתערבות בענייניה הפנימיים של מדינה אחרת. תגובות מוגבלות כן היו – אך סמליות: מועצת זכויות האדם של האו”ם קיימה דיונים ואף גינתה את סרי לנקה – אך לא הוטלו סנקציות משמעותיות. קנדה והאיחוד האירופי השעו סיוע או ביטלו הסכמים כלכליים זמנית. עם זאת, לא הוקמה ועדת חקירה בינלאומית עצמאית עם שיניים. האדישות היחסית של המערב כלפי הפשעים שביצעה סרי לנקה בסוף המלחמה מוסברת ע”י שילוב של: תפיסה פרו-ממשלתית בסוגיה ביטחונית, דמוניזציה של הארגון היריב, אינטרסים גיאופוליטיים אזוריים, עייפות מוסרית ופוליטית מהתערבות בינלאומית״.
התרעות פיקוד העורף