אלעד פותח בתמונה סימבולית: "לו במאי סרטים היה צריך ליצור שתי תמונות סיום לפרק הביניים הלבנוני של ישראל (1982–2000) הוא היה מעמיד בצד אחד את ארגון ‘ארבע אימהות’ שטוף השמחה נוכח הצלחתו במאבק למען יציאת אחרון חיילי צה”ל מלבנון, ובצד השני את אנשי צבא דרום לבנון (צד”ל) בני הברית שהופקרו לגורלם שקוננו יחד עם בני משפחותיהם על אסונם.”
אלעד מוסיף: "זו היתה ההחלטה החשובה ביותר של אהוד ברק כראש הממשלה", יאמרו מי שתמכו בנסיגה ישראלית חד צדדית בכל מחיר מרצועת הביטחון בלבנון. "זה היה סיכול ממוקד", יאמרו אנשי צבא דרום לבנון (צד"ל), שנלחמו שכם אל שכם עם חיילי צה"ל, נהרגו ונפצעו על הגנת האזור ואז לא האמינו למראה עיניהם כיצד ישראל, בת הברית שלהם, נטשה אותם ובצורה כה מעליבה.
בהמשך אלעד סוקר את הרקע ההיסטורי לכניסת ישראל ללבנון: ״ביוני 1982 פרצה מלחמת לבנון הראשונה במהלכה נכנס צה"ל ללבנון במבצע "שלום הגליל" כדי להפסיק את מתקפות הטרור הפלסטיניות. שלוש שנים אחר כך נסוגה ישראל ממרבית לבנון והוקם אזור ביטחון בדרום לבנון (ראה מפה) ששרד מאי 2000, כשלישראל אחריות על ניהולו והגנתו דרך "יחידת הקישור ללבנון" (יק"ל). במקביל הוקם צבא דרום לבנון (צד"ל) בפיקודו של אנטואן לאחד, הכולל כ-2,500 לוחמים בתמיכת צה"ל.״
מהו היה הרקע לנסיגה הבהולה מהרצועה?
״בפברואר 1997 התרסקו שני מסוקי יסעור בקרבת הגבול הלבנוני ונספו 73 חיילים מה שהביא להקמת גוף מחאה שכונה "ארבע אימהות", שתבע לסגת מרצועת הביטחון. בשנים 1998- 1999 גבר הלחץ הציבורי לסגת מהרצועה נוכח נפילת 23 חללי צה"ל ופציעת 57 .
ביולי 1999 נבחר אהוד ברק לראש ממשלה והוא התחייב להוציא את צה"ל מלבנון תוך שנה. בצה"ל החלו לתכנן את הנסיגה שכונתה "אופק חדש". במרץ 2000 התקבלה החלטה רשמית על נסיגה חד-צדדית והחלו מתבצעות הכנות לנסיגה במבצע שכונה "דמדומי בוקר". במקביל התקיימו שיחות עם הגנראל אנטואן לאחד על עתיד צד"ל ואף מוקמת מנהלת שיקום לטיפול באנשי צד"ל.
אות האזהרה היה ב-14 במאי 2000 עת העביר צה"ל שני מוצבים לאחריות צד"ל: מוצבי טייבה ורותם, מה שגרם במישרין לקיומן של תהלוכות המוניות בדרום לבנון מתוך הבנה שצה"ל עומד לסגת מהרצועה ומה שגופי ההתנגדות בדרום לבנון כינו "ניצחון מזהיר". בעקבות כך, בתוך שבוע אחד, 14 עד 21 במאי חלה התמוטטות מוחלטת של אזור הביטחון והתמוטטות זו הובילה להחלטה על נסיגה מיידית תוך 24 שעות. בימים 22–23 במאי 2000 פינו כוחות צה"ל את כל המוצבים בלילה, כולל את מפקדת החטיבה בבינת ג'ביל.
ביום 24 במאי 2000 השלים צה"ל את פינוי הרצועה במבצע שכונה "אורך רוח" והתמקם לאורך "הקו הכחול" (הבינלאומי). על רקע מראות קשים של נסיגה המונית מבוהלת של אנשי צד"ל ובני משפחותיהם אישר מזכ"ל האו"ם קופי ענאן את דבר הנסיגה הישראלית. הצהרה זו הפכה חיש מהר לשרשרת "אירועי ניצחון" בכל לבנון. והיה עוד ארוע לכאורה "צדדי" אך חשוב מאוד שהשפיע על ההחלטה לסגת: כישלון המשא ומתן עם סוריה (פסגת קלינטון-אסד) ביטל את הערך המדיני של רצועת הביטחון כקלף מיקוח.״
מה היה תפקידו של צבא דרום לבנון (צד"ל)?
״צבא דרום לבנון (צד"ל) הוקם ככוח מקומי-לבנוני שפעל בשיתוף פעולה הדוק עם צה"ל מאז הקמת אזור הביטחון ב-1985 ועד הנסיגה הישראלית מלבנון ב-2000. מפקדו של צד"ל לאורך השנים היה הגנרל אנטואן לאחד – קצין לבנוני נוצרי, שפעל בתיאום צמוד עם יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) של צה"ל.
צד"ל מנה כ-2,500 לוחמים, מאורגנים בשתי חטיבות אזוריות (במזרח ובמערב אזור הביטחון), שכל אחת כללה שלושה גדודי חי"ר. כוח זה היה אחראי לניהול הביטחוני והאזרחי היומיומי של אזור הביטחון והסתמך באופן מלא על סיוע ישראלי – מודיעיני, לוגיסטי וצבאי. קציני צה"ל שימשו כחונכים ישירים לקציני צד"ל, והכוחות פעלו לרוב במשולב מול איומים של חיזבאללה וארגונים פלסטיניים.
תפקידו המרכזי של צד"ל היה לשמש כחיץ בין כוחות חיזבאללה ליישובי הצפון בישראל, תוך אחזקת מוצבים, סיורים ושיתופי פעולה עם יחידות צה"ל בגזרות השונות. עם השנים הלך והתבסס הקשר בין הצדדים, וצד"ל הפך לחלק מהמערך הביטחוני הקבוע של אזור הביטחון.
אלא שצד"ל לא הצליח להתמודד עם קריסת המערך הביטחוני והצבאי באזור, וחלק מלוחמיו נמלטו, חלקם נפלו בשבי חיזבאללה, ואחרים – בהיעדר ברירה – הצטרפו לשורות האויב. כ-6,000 מלוחמי צד"ל ובני משפחותיהם הצליחו לעבור לישראל, שם נקלטו כפליטים, אך רבים מהם חשים עד היום תחושת בגידה מצידה של ישראל. באזור רצועת הביטחון, התקבלה ההחלטה לצאת בתוך 24 שעות. בליל 22 במאי מתפנה מפקדת החטיבה המערבית בבינת ג'בל, ובלילה למחרת מתפנים כוחות צה"ל בשיירות ארוכות מכל המוצבים באזור הביטחון. אחרון החיילים יצא מרצועת הביטחון ללא פגע, ובזאת תם עידן צה"ל בשטחי לבנון לאחר 18 שנה.
בבוקר ה- 24 במאי 2000 הודיע מזכיר הממשלה יצחק הרצוג על החלטת הממשלה לסגת מרצועת הביטחון. זה קרה 18 שנים לאחר כניסת ראשוני החיילים לשטח "ארץ הארזים" במלחמת לבנון הראשונה.״
״קציני צה"ל ששירתו ברצועת הביטחון יודו כי בכל פעם שהם נפגשים עם פליטי צבא דרום לבנון בישראל, הם משפילים את מבטם מחמת הבושה. הבריחה המבוהלת משטחי רצועת הביטחון ב24 במאי 2000 הותירה טראומה קשה לא רק בקרב כ 6000 אנשי צד"ל ובני משפחותיהם שבן לילה הפכו להיות פליטים בישראל, אלא גם בקרב הקצינים והחיילים שפעלו עימהם.
האירועים סביב נסיגת צה"ל מלבנון נתפסים בעיני רבים כאחת הדוגמאות הכואבות ביותר לנטישת בעלי ברית בשעת מצוקה. אף שצה"ל וממשלת ישראל נערכו מבחינה לוגיסטית לקליטת אנשי צד"ל, הטענה המרכזית מצד הלוחמים לשעבר היא שלא עודכנו במועד הנסיגה ולא ניתנה להם הזדמנות ראויה להתארגן. ומעל לכל, תדמית הנסיגה שהייתה "בריחה" בעיני רבים, נתפסה כחולשה. ארגון הטרור הלבנוני חיזבאללה הפך לארגון הדומיננטי בדרום לבנון. תנועת "ארבע אימהות" והשפעת דעת הקהל שיחקו תפקיד חשוב בהחלטה.״
האם היה כאן כורח מבצעי?
״בשנת 2000, אזור הביטחון התפורר: חיזבאללה התחזק, מוטיבציית הלחימה בקרב לוחמי צד"ל ירדה, וחיילי צה"ל המשיכו להיהרג באירועים מתגלגלים, בלי הישג ברור. המצב בשטח החמיר, והחשש היה שנסיגה הדרגתית תוביל למארבים, מטענים ואובדן חיי חיילים. בנסיבות כאלה, ניתן להבין את הבחירה של אהוד ברק לבצע נסיגה חד-צדדית ומהירה, שהייתה מבחינתו הדרך היחידה להימנע מאובדן נוסף. לא הייתה לישראל ערובה לשיתוף פעולה סורי שיביא להסכם, והקהילה הבינלאומית אישרה כי ישראל עמדה במחויבותיה כשנסוגה לקו הבינלאומי (הקו הכחול).״
האם זו הייתה בגידה?
״המונח "בגידה" מרמז על כוונה לפגוע או על הפרת ברית מוסרית במודע. רבים מאנשי צד"ל שלחמו במשך שנים לצד צה"ל, איבדו חברים ובני משפחה, וסיכנו את חייהם כדי להגן על הגבול הישראלי ראו בעצמם בעלי ברית נאמנים של ישראל. התחושה בקרב רבים מהם הייתה שהנסיגה נעשתה בפתאומיות, ללא תיאום ראוי, וכי הם ננטשו לגורלם מול חיזבאללה האכזר. חלקם נתפסו, עונו ואף הוצאו להורג לאחר הקריסה, וחוו טראומה קשה. ההעדר המלא של תוכנית מסודרת לחילוצם או להבטחת שלומם מגביר את התחושה של בגידה מוסרית, אם לא משפטית.
לפיכך, טענה מרכזית שצריכה להיות נר לרגלי המנהיגים: מדינה שנעזרת בכוח מקומי חייבת לו גם אחרי סיום האינטרס הישיר שלה. אנשי צד"ל תמיד הזכירו כי "היינו חלק מהמערכת הישראלית. לא ציפינו לברכות, רק לא להינטש."
האם זו הייתה נטישה?
״במובנים רבים כן. גם אם לא הייתה כוונה לפגוע, בפועל חלק גדול מלוחמי צד"ל לא קיבלו התרעה מספקת, חלקם לא הספיקו להימלט, ואלפי בני משפחותיהם נאלצו לברוח בבהלה תוך שהם מזעיקים את צה"ל על הגדרות. הנסיגה המהירה שלא עמדה בלוח הזמנים המקורי קרסה על עצמה תוך שעות, בלי שהייתה אחיזה בציפייה של צד"ל לנסיגה הדרגתית. גם אם ישראל ניסתה להיערך לקליטת פליטים והעניקה מקלט ל-6,000 מהם, תחושת הנטישה נותרה עמוקה בקרבם וגם בקרב לא מעט קציני צה"ל שפעלו עימם.
לסיכום ניתן לומר כי מבחינה מוסרית התחושה של אנשי צד"ל כי ננטשו מוצדקת, גם אם לא הייתה כוונת בגידה.מבחינה מבצעית ההחלטה על נסיגה מהירה הייתה כורח שנבע מהתמוטטות הביטחון בשטח. ההכרעה הערכית מראה כי לא הייתה בגידה מכוונת, אך הייתה כשל מוסרי ומנהיגותי חמור בטיפול בבעלי ברית שהסתמכו על ישראל במשך שנים.״
התרעות פיקוד העורף