גם 60 שנה לאחר שבעלה, אלי כהן הי"ד, הועלה לגרדום בלב דמשק, האלמנה נדיה כהן בת ה־88 כועסת על המוסד, ואף מאשימה אותו במותו של בעלה. באירוע הזיכרון למרגל הישראלי בסוריה, אלי כהן, שהתקיים לפני כשבוע במרכז למורשת המודיעין בגלילות, ישבה נדיה בשורה הרביעית, מסרבת להיות בין יושבי השורה הראשונה, ובהם אחיו הצעיר של אלי, אברהם כהן, ודליה רעייתו, וכן ד"ר רפא חלבי מדליית אל־כרמל.
גם נציגת המוסד שנכחה באירוע והביאה בדבריה את תגובת המוסד לטענות נגדו, ישבה בשורה אחורית. היא הקשיבה, כמו כל הקהל המועט (רובו קרובי משפחה של אלי כהן ואחיו) לדבריו של צעיר הבנים למשפחת כהן מאלכסנדריה שבמצרים, שהגדיר את אחיו הנערץ “אגדה שחיה גם 60 שנה לאחר הריגתו. נשאר צעיר ושותק, לוחם סתר – מן הטובים שבחבורה".
במשך שעה ארוכה פרש אברהם כהן במצגת מושקעת את סיפור חייו של אחיו, שטלטל אותו בין פרשת “עסק הביש" במצרים לגיוסו ליחידה 188 של אמ"ן, ושלוש השנים שבהן פעל בסוריה, בלב השלטון העוין, יצר קשרים עם בכירי השלטון ושיגר למפעיליו בארץ מודיעין רב־חשיבות. למה כהן נשאר במצרים לאחר שרוב בני משפחתו יצאו משם, ולאחר ששמואל עזאר, שאותו גייס, הועלה לגרדום עם משה מרזוק? בעשור להוצאתו להורג ספד לו יצחק רבין וקולו הדהד באולם: “אלי נשאר במצרים בגלל אהבתו לעמו, למען הצלת יהודים ועלייתם, כפעיל עלייה בסתר".
את ראשית קשריו עם ראשי השלטון לעתיד בדמשק קשר אלי כהן הרחק מהבירה הסורית – בבואנוס איירס שבארגנטינה, בין השאר עם מי שיהיה לימים נשיא סוריה, אמין אל־חאפז. בבירה הסורית כהן היה ידוע ככאמל אל־ת’אבת, בעל פינה קבועה ברדיו המקומי, כמי שזוכה באמון הרמטכ"ל ומקבל אישור מיוחד לבקר ברמת הגולן הסורית ולצפות בתמרוני השריון. למפקדי הגזרה כהן יעץ לטעת עצי אקליפטוס ליד הבונקרים. זה היה הסימן לחיל האוויר הישראלי, היכן לתקוף.
במבצע "סנונית", בנוקייב שלחוף הכנרת, שבו נפלו שמונה חיילי צה"ל וחייל נוסף נעדר, אלי ניסה לאתרו בתחבולה. הוא שאל את אחד המפקדים הסורים: “לא תפסתם איזה חייל ישראלי, שאני יכול לירוק לו בפנים?". החייל הנעדר לא אותר עד היום.
אלי דיווח באמצעות המשדר שלו, בדירתו הצופה אל המטכ"ל הסורי, על כל תזוזה סביב הפיקוד העליון, ובהתאם לכך על כל פעולה צבאית צפויה, וצה"ל ידע להיערך לקראתה ולהנחית מכה מקדימה. “עד כדי כך היה מחובר למוקדי השלטון", מספר אחיו אברהם, “שהוא טווה קשרים עם פקידות במשרדי הממשלה וקיבל מהן מסמכים סודיים. כשהללו ננזפו, הן הביאו את המסמכים לדירתו של אלי".
אלי כהן היה בארץ כשהשריון הישראלי הפציץ את תעלת ההטיה של מימי הבניאס מהירדן אל הירמוך, במטרה לייבש את ישראל. “אולי זו הייתה הסיבה שנתפס", הרהר אברהם בקול. למרות זאת, כשצל של חשד ריחף מעליו, הורה המוסד לאלי כהן לחזור לדמשק, ובכך נחרץ גורלו. מרגע שובו בנובמבר 1964 היה נתון למעקב המודיעין הסורי, ובינואר 1965, בשעה 8 בבוקר, פרצו לדירתו ועצרו אותו. “היה למוסד מרגל חשוב, ולא רצו לוותר עליו", אמר אחיו. האלמנה נדיה העירה בקול חלוש ממקום מושבה בקהל: “המוסד סחט אותו כמו לימון. סיכנו אותו, שלחו אותו בכוח אל מותו. פשוט ויתרו עליו, חשבו מה יעשו כשיחזור. האם הוא יהיה ראש המוסד? שמרו על שמו של ראש המוסד, מאיר עמית, ניסו להסביר שהוא אינו אשם במותו".
נציגת המוסד (“נולדתי אחרי מותו של אלי, אני כבר 35 שנה במוסד"), כמו נשלחה מראש על מנת להשיב לטענות המכאיבות והצפויות שהעלתה נדיה. “רק לפני שבועיים הבאנו מסוריה את ארכיון חקירתו של אלי כהן. זהו הישג ערכי מהמעלה הראשונה", היא אמרה. “המטרה הייתה ועודנה – איתור מקום קבורתו. לא נחדל מהמשימה המוסרית, להביאו לקבר ישראל". והוסיפה: "אלי ידע את הסכנות האורבות לו, גם במחיר חייו. הוא תרם להכרעה ההיסטורית במלחמת ששת הימים, ואנו פועלים לשימור זכרו בכל הכיוונים".
נדיה כהן, אישה אצילה, אם לשלושה, נושאת כאבה זה 60 שנה. בכל זאת היא שיבחה את המוסד: “זה לא אל־ג’ולאני שאפשר את הבאת המסמכים. זו הייתה הפעולה של המוסד". וכשאני אמרתי לה, “הוחזרו כל מסמכי אלי שלך", היא ענתה בעצב: “נכון, אבל את העיקר עוד לא".
התרעות פיקוד העורף