הוא מסביר: “מאידך, הניסיון הישראלי ‘להרעיב’ את חמאס ממקורות שליטה והכנסה על ידי החלפת הקהילה הבינ”ל ואספקת מוצרים וסחורות לאוכלוסייה העזתית באופן ישיר – נתקל באין ספור בעיות וקשיים. זאת, לאור העובדה שמדובר בפרויקט לוגיסטי מורכב ומסובך שיהפוך לנקודת תורפה ויעד אטרקטיבי לתקיפות בלתי פוסקות מצד חמאס”.
שלו טוען כי פתרון ישראלי עצמאי, שמתבסס על גיוס של גורמי שטח מקומיים להעברת הסיוע – עלול להחמיר את המצב: “על מנת לאפשר את המשכיות המאמץ האזרחי נאלצת ישראל לגייס גורמי כוח מקומיים ‘מפוקפקים’ בדמות ארגוני פשיעה וטרור איסלאמיים אלטרנטיביים שיסבלו באופן אינהרנטי מחוסר לגיטימיות ברחוב העזתי ויסבכו את ישראל בדילמות ערכיות ובעיות מורכבות שאין לה את היכולת לפתור. מדובר בטעות שעלולה לסבך את ישראל ולשרת את החמאס ויתר ארגוני ההתנגדות שמבקשים לגבות מישראל מחיר צבאי ומדיני ככל שנמשכת הלחימה”.
המצב הזה, לדבריו, מוביל לקאץ’-22 שאין ממנו מוצא במסגרת המדיניות הקיימת: “ישראל מצויה בקאץ’-22 – אין היא יכולה להכריע צבאית את חמאס ללא הפסקת הסיוע האזרחי לרצועה ואין היא מסוגלת להפסיק את הסיוע האזרחי לרצועה ללא יצירת משבר אזרחי חמור שגורר התערבות בינ"ל ועוצר את הלחימה”.
מניסיונו המקצועי, שלו טוען כי דווקא ההישגים הצבאיים של צה”ל מאז תחילת הלחימה ברצועה – יוצרים הזדמנות היסטורית לחשב מסלול מחדש: “הישגי צה”ל בעזה מעניקים לממשלה הזדמנות נדירה לעצב מחדש את המערכה מול חמאס. ישראל חייבת לשנות פרדיגמה בהקשר האזרחי ולהציע מסגרת חדשה להמשך הלחימה ברצועה”.
לדבריו, גם אם חמאס ישוב וינסה להשתלט על חלוקת הסיוע, עצם חסימת המעברים מישראל תביא לשינוי מהותי: “התוכנית המוצעת לא תמנע מהחמאס לחזור ולהשתלט על חלוקת הסיוע עצמו ואולם הסטת נתיב הסיוע האזרחי מן המעברים הישראליים למקורות מאושרים בחו”ל – תייצר מציאות חדשה שתגביל ותצמצם מאוד את התועלת הכלכלית שהחמאס יוכל להפיק מחלוקת הסיוע, בשל התייקרות דרמטית של הסחורות”.
בסיום דבריו, שלו מזהיר מפני המשך המסלול הנוכחי שבו ישראל נוטלת על עצמה אחריות ישירה על חיי האזרחים ברצועה: “ישראל טועה כאשר היא ‘נשאבת’ להחלפת הקהילה הבינ”ל באחריות הישירה לאספקת סחורות הומניטריות חיוניות לתושבי הרצועה. עליה להציע הסדר חדש – כזה שיסיט את תשומת הלב מן המצב המדרדר ברצועה וישבור את הכלים מול החמאס”.