לדברי ברעם, במשך שנים "היו דיווחים שלהם, אבל גם התעלמות רבה מפעולות חיזבאללה. התוצאה: מערך אדיר שלהם בגבול הצפון. בדרך כלל חיזבאללה השתדלו לא להתעמת איתם אבל גם הם השתדלו שלא להתעמת עם חיזבאללה. היו שמועות על קבלת שוחד מצידם, והיה מקרה של פיצוץ של חיזבאללה ב-24 ביוני 2007 שבו נהרגו שלושה חיילים קולומביאנים ושלושה ספרדים בין מרג'עיון לאל-ח'יאם. זה הוריד מאד את המוטיבציה שלהם לדווח ולהתערב". המסקנה הייתה ברורה: "יוניפי"ל היה אולי טוב יותר משום דבר, אבל רחוק מאד מן המטרה שלשמה הוקם".
אולם כעת, לטענת ברעם, “אנחנו נכנסים לעידן חדש”. בעידן זה “אין יותר שקט תמורת שקט”. במקום זאת, “העיקרון של שקט תמורת שקט הוחלף בעיקרון של פגיעה בכל הפרה של ההסכם”. השינוי המהותי נעוץ בעובדה ש”יש קצין אמריקאי בכיר שיושב בביירות ויש פיקוח אמריקאי”, וכן “צבא לבנון שכמעט שלא היה מדרום לליטני, עכשיו נמצא שם הרבה יותר”.
במצב החדש הזה, ברעם טוען כי “היום יוניפי"ל הרבה פחות נדרש. אני אפילו הייתי אומר, אולי זו רק התרשמות שלי, שיוניפי"ל אפילו מהווה מעמסה”. הסיבה פרקטית: “כשצריך לנקות איזשהו מתקן של חיזבאללה אם הם יהיו קרובים מדי, אם הם יהיו בינינו ובין חיזבאללה, הם יכולים להיפגע וזה יהיה רע מאוד מבחינת ישראל. היו כבר מקרים שבטעות פגענו בחיילי יוניפי"ל. בנוסף לתחושה הקשה שלנו, גם שילמנו על כך מחיר גבוה ביחסים דיפלומטיים". המשמעות המעשית היא ש"הנוכחות שלהם בשטח עלולה להיות מכשול ולהפריע לנו בפעילות שוטפת. הם גם מתלוננים תכופות על פעולות הסיכול שלנו".
בסופו של דבר, השאלה לא רק טכנית אלא אסטרטגית: האם המעבר מ”שקט תמורת שקט” ל”פגיעה בכל הפרה” מחייב גם מעבר ממנגנון רב-לאומי לפיקוח אמריקאי-ישראלי ישיר? כל החלטה שתתקבל בקרוב עשויה לעצב מחדש את המציאות הביטחונית בגבול הצפון לשנים הבאות.
התרעות פיקוד העורף