דובר צה"ל מסר: "מבצע החילוץ בוצע על ידי שב"כ, כוחות צה"ל בפיקוד הדרום ואוגדת עזה. המבצע התאפשר הודות למודיעין מדוייק של השב"כ, מפקדת החטופים ואגף המודיעין. לאחר הליך זיהוי שבוצע על ידי משטרת ישראל והרבנות הצבאית, זוהו החללים ונציגי אגף כוח האדם מסרו את ההודעה למשפחות ולקהילת בארי. צה"ל משתתף בצער המשפחות וימשיך לפעול בכל האמצעים להשבתם של כלל החטופים".
עפרה הייתה בתם האמצעית של פנינה ודובלה גיטל, אחות לחנה ולאילן. משפחתה הייתה מראשוני קיבוץ קדמה, ובגיל צעיר עברה עם המשפחה לקיבוץ בארי כשקדמה התפרק ב-1962. "היא היתה ילדה טובה שלקחה כל פרויקט ברצינות", עולה מתיאור קרוביה. כספורטאית מוכשרת, הצטיינה במיוחד במשחקי כדור, והתגלו בה כבר מגיל צעיר אחריות וחריצות נדירים.
לאחר השירות הצבאי והכרות עם בעלה סמי, חזרה עפרה לקיבוץ בארי שם עבדה 30 שנה ברציפות ברפת. היא הייתה אחראית על היונקייה - טיפול בעגלים שנולדו והגמעתם בחלב. "היה לה כוח פיזי יוצא דופן", תיאר חבר קיבוץ. "בעבודתה התגלמו התכונות שירשה מהוריה - עבודה שקטה ויעילה, ללא מילים מיותרות".
כשהרפת עברה לגבולות, חזרה עפרה לעבוד במשק הילדים המקומי, פינת החי של הקיבוץ. גם כשהגיעה לגיל הפנסיה, המשיכה לעבוד במשרה מלאה. עפרה פיתחה לעצמה שגרת יום קבועה: יציאה להליכה בחמש בבוקר, שחייה בבריכה, עבודה, ואחר הצהריים צפייה בטניס או NBA, פתרון תשבצים, או בילוי עם הנכדים.
בסופי השבוע הוקדשו במיוחד לבתה יעל - הליכות משותפות, ארוחות במתחם הקיבוץ ושבתות משפחתיות שקטות. היא אהבה את השגרה הברוכה של חייה: עבודה, ספורט, מוסיקה, גינה, בית, משפחה וקיבוץ.
בשבת ה-7 באוקטובר יצאה עפרה כהרגלה להליכת הבוקר שלה בחמש בבוקר, עדיין בחושך. ליד נחביר, בשדות שאהבה, פגשה במחבלים. בתה יעל חיכתה לה בבית, ועברו שעות רבות עד שפונתה לבטחון. רק אחרי חודשיים נודע מה עלה בגורלה של עופרה, והיום, לאחר 625 ימים, חולצה גופתה מעזה. עפרה קידר, קיבוצניקית של פעם, אשת עבודה וסדר שחיה את חייה בפשטות ובלי טענות מיותרות, נרצחה בגיל 70 בזמן הליכת הבוקר השגרתית שלה בשדות הקיבוץ שאהבה.
אלעד קידר, בנה של עפרה, סיפר שבועיים לאחר הטבח: "גם באותו בוקר אמא שלי יצאה להליכה, ולאחר מטח הקסאמים התקשרנו אליה, היא אמרה שיורים עליה. אמרתי לה לתפוס מחסה, היא לא הספיקה, והגיעו עוד הרבה מחבלים עם טנדרים. המחבלים ירו עליה והתנתקה השיחה". עוד הוסיף בכאב: "עפרה נרצחה סמוך לשיחת הטלפון שלנו. היא הייתה מוגדרת כנעדרת, כשהיא הוגדרה כחטופה זה נתן לנו שביב של תקווה למרות שידענו שהסיכוי קלוש שהיא בחיים".
אביו, קובי סמרנו, פרסם הבוקר פוסט נרגש שבו תיאר את הרגעים הקשים, אך גם את התקווה שליוותה אותם כל הדרך: "אתמול היה יום ההולדת העברי של יונתי. ביום ההולדת ה־23, ביום שבו נולד, יונתי שלנו חולץ במבצע הירואי של חיילי צה"ל והשב"כ הגיבורים... ביום הולדתו, דפק יונתי, קונדסון שכמוהו, על דלת ביתו. רגע לפני, רסיס של טיל נפל ליד הדלת. ואז הגיעה ההודעה – ההודעה שלא רצינו לקבל חודשים ארוכים".
יונתן, בנם של קובי ואיילת ואח ליאיר בן ה־18, נחטף מקיבוץ בארי לאחר שנמלט מהמסיבה ברעים, לשם הגיע עם שניים מחבריו. הם תכננו לחזור הביתה בשל מתקפת הטילים, אך רק הוא נלקח חי כפי שנראה בסרטון קשה לצפייה שהופץ לאחר מכן. שני חבריו נרצחו, זוהו והובאו לקבורה. יונתן הוגדר כנעדר במשך שבועות – עד שהגיעה הבשורה המרה ביום ה־58 לחטיפתו: הוא נרצח, וגופתו הועברה לעזה בידי עובד סוציאלי מטעם האו"ם, שנסע ברכב של אונר"א.
יונתן תואר כצעיר מלא חיים, דיג'יי מתחיל שהאיר את סביבתו בחיוך נבון, אהוב מאוד בקרב חבריו ובני משפחתו. היו לו תוכניות – לטייל בעולם, להתפתח, להמשיך במוזיקה. את כל אלו קטע בברוטליות אותו בוקר נורא בשבעה באוקטובר.
אביו הוסיף היום בפוסט: "מהרגע הראשון האמנתי, בלב שלם, שהצבא שלנו יחזיר את הבן שלי. לא הפסקתי להאמין, וכך קרה. אני רוצה להביע תודה עמוקה: לממשלת ישראל, לראש הממשלה, לכוחות הביטחון, לחיילי צה"ל הגיבורים, ללוחמי המילואים, לנשות הגיבורים, להוריהם, ולכל עם ישראל שנשא אותנו על כפיים של תפילה, תקווה ואמונה". כתב והוסיף: "יונתי, זכינו לחיות לצידך 21 וחצי שנים של אור, והיום, באור חדש. חזרת אלינו, בן אהוב, עטוף באור של גבורה, של אמונה, של עם שלם. אבא, אמא ויאיר נזכור אותך לעד. עם ישראל חי".
המשפחה פנתה לציבור במסר אישי ומקרב לב: "אנחנו רוצים שיונתן, לא משנה איפה הוא נמצא, יידע שאנחנו איתו ושהוא לא נשכח מליבנו לרגע". במסר שפורסם נשמע קול קורא לאחדות לאומית סביב מטרת השבת החטופים. "בימים בהם התחושה כבדה, כי נראה ששכחנו מה קדם לאירועי ה-7 באוקטובר - אנחנו מבקשים להתמקד באחדות העם כולו סביב מטרת העל היחידה: השבת חטופים וחטופות שעדיין נמצאים בעזה", כתבה המשפחה.
תחילה הוגדר שי כנעדר, ובהמשך כחטוף. רק כעבור יותר משלושה חודשים, קיבלה המשפחה את הבשורה הקשה – כי שי נהרג, וגופתו מוחזקת בידי חמאס בעזה. שניים נוספים מצוות הטנק – הטען אופיר טסטה והתותחן אריאל אליהו – נהרגו גם הם. עידו סומך, נהג הטנק, ניצל. באתר ההנצחה הצה"לי מופיעה תמונתו של שי מחייך, לבוש בחולצה אזרחית, רחוק מהתדמית הצבאית הקשוחה – אך מלא באחריות ובשליחות. הוא היה ספורטאי מצטיין, ויכול היה לבחור בשירות קל יותר, אך בחר לשרת כלוחם מתוך תחושת שליחות.
שי לא היה רק חייל. הוא היה גם סמל לדו-קיום. הוא שיחק כדורעף בקבוצת מ.ס. עילבון, כיהודי הראשון בשורותיה, והאמין בכוחן של שותפות ותקווה. "החיבור הספורטיבי הביא חיבור בכל פן אחר של החיים", נכתב עליו. לפני שנתיים הצטרף לקבוצה הבוגרת לאחר זכייה באליפות עם קבוצת הנוער, וכבר אז היה דמות מוערכת בקהילה. כעת, המועדון בעילבון מוכה אבל.
המשפחה עברה חודשים של טלטלה בין תקווה לייאוש. סבתו, דינה לוינסון, סיפרה בעבר: "היינו תלויים בין שמיים וארץ בלי שום מידע... כל לילה לפני שנרדמתי הייתי אומרת לו כמה מילים טובות – שיחזיק מעמד, שיהיה חזק, שאני אוהבת, עוטפת, מנשקת ומחבקת אותו. אלה רק מילים. זה אולי עזר לי. לו – זה לא עזר".
אחיו, בן לוינסון, שנמצא בקבע עם פרוץ המלחמה והתגייס מיד למילואים כדי לנסות לסייע באיתור שי, התייחס בעבר להשבת גופתו: "אני לא רוצה לסכן אף חייל חי כדי לחלץ את גופתו של אחי מעזה. לא שווה שלי יהיה קבר להגיע אליו אם המחיר הוא שגם למשפחות נוספות יהיה קבר. אני מאוד מאמין בצבא ומחזק את ידי הרמטכ"ל, המפקדים והחיילים". בן אף סיפר עליו ועל השיחה האחרונה איתו שיחת וידאו ערב לפני שנפל: "הוא היה תלמיד מצטיין וספורטאי מצטיין, אהב לרוץ... הוא היה הדבק של החבורה שלו, צנוע, מתנדב... לא הייתי יכול לבקש אח יותר טוב. הוא הבן אדם אולי הכי טוב שהכרתי. אני מתגעגע אליו וזה לא פשוט".
עידו סומך, נהג הטנק ופקודו של שי, שדהר אל המסיבה ברעים להמשך הקרבות: "שי אחי היקר, אין מילים שיכולות לסכם אותך, בן אדם שכל כולו רק טוב, תמיד היית חיובי ודאגת להראות לנו את חצי הכוס המלאה, תמיד מחייך ומפיץ אהבה לכולם, מישהו שרק רואים אותו וכבר עולה חיוך. היית המפקד שלי אבל יותר מזה היית אח שלי, אני אזכור אותך לנצח ותמיד תהיה חקוק בלב שלי. אני אוהב אותך".
שי היה "חייל של תקווה", כך קראו לו חבריו שעשו עליו סרט תיכון. "שייך" – הייתה תת-הכותרת של הסרט. שי היה שייך למשפחתו, לקבוצתו, לקהילתו, למדינה עליה הגן. ולצערנו, הפך לסמל לאומי, כמו כל החטופות והחטופים, החיים והחללים. "הוא היה בתחילת החיים שלו", אמרה הסבתא. "זה ניצן שעוד לא התחיל לפרוח אפילו. ילד שדגל באחדות, בקירוב לבבות ובדו-קיום. ילד משכמו ומעלה תרתי משמע".
התרעות פיקוד העורף