"מטרת האיום אינה לממש אותו בפועל, אלא לייצר הרתעה תודעתית: לשדר מסר מאיים דיו כדי לגרום ליריב לסגת, לחשוש או לוותר, מבלי שנדרש מהלך צבאי ממשי. כל עוד קיימת אי ודאות ביחס לכוונותיו של המאיים, וכל עוד האיום נתפס כאמין, האסטרטגיה עשויה להשיג את מטרתה. תורת המשחקים, יש לזכור, מניחה שחקנים רציונליים הפועלים תוך חישוב מושכל של עלות מול תועלת".
״איראן אימצה בעקביות את אסטרטגיית הפצצה המתקתקת, וביססה את כוח ההרתעה שלה באמצעות זרועות פרוקסי מאיימות כמו חיזבאללה והחות'ים. אחת מנקודות הלחץ המרכזיות שבהן השתמשה הייתה האיום בפגיעה בשדות הנפט של סעודיה ואיחוד האמירויות, פעולה שיכולה הייתה לזעזע את שוק האנרגיה העולמי".
"עצם היכולת לשבש את זרימת הנפט ממדינות המפרץ העניקה לה מנוף השפעה אסטרטגי מול שכנותיה ומול המערב. איום זה תרם לא פעם לבלימת יוזמות תקיפה מצד סעודיה וארצות הברית, שחששו מהתלקחות אזורית רחבה. לזמן מסוים נדמה היה שהאסטרטגיה מצליחה".
"מעבר לכך, תגובה כזו צפויה לעורר גינוי נחרץ ולחץ כבד מצד סין והודו, שתי מעצמות שצורכות נפט בהיקפים עצומים ותלויות באספקה שוטפת מהאזור, ולא יאפשרו פגיעה ממושכת ביציבות האנרגטית שלהן. כל זאת מתרחש בזמן שבו יכולת התגובה של איראן הולכת ונחלשת. תקיפות ישראליות מדויקות פגעו במאגרי טילים, מערכות פיקוד וכתב"מים. הנזק הצטבר ואיראן פחות מסוגלת כיום לממש את איומיה".
"הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא התקיפה הישירה שביצעה ארצות הברית נגד מתקני הגרעין באיראן בפורדו, נתנז ואספהאן שלא נענתה בשום תגובה לא פרפורציונאלית מצד טהראן. אף שאיראן השמיעה איומים חריפים, היא נמנעה מפעולות קיצוניות מול ארצות הברית והמפרציות: לא סגרה את המיצרים ולא תקפה שדות נפט . שוב, נותרה רק הרטוריקה ללא מעשים דרמתיים בפועל".
"ומכאן הדילמה האסטרטגית שאליה היא נקלעת: אם תממש את איומיה תסתכן בפגיעה הרסנית שתערער את יציבותה. אם תמשיך לאיים מבלי לממש תאבד את אמינותה. ואם תוותר על האיומים תיחשב לחלשה באזור שבו כבוד והרתעה הם נכסים קריטיים".
"כך, מה שנבנה כאיום חכם הפך למלכודת. הפצצה המתקתקת שאיראן הציבה מול העולם מתקתקת כעת עליה עצמה".
התרעות פיקוד העורף