פברואר 1985, חדר הישיבות במטה התעשייה האווירית בלוד. אחרי הסיור המתבקש בקו ההרכבה של המזל"טים, שהיו אז חידוש גדול, ובפעילות הפיתוח של מטוס הלביא, שהייתה אז בשיאה, מתחילים הדיבורים החשובים.
“לגבי מלחמת הכוכבים שלכם, יש לנו כמה רעיונות שחשבנו עליהם שאולי נוכל לעבוד עליהם ביחד. תרצה לשמוע?", פתח עברי את הדיון שהתניע את מערכת החץ.
רק עברי יכול היה אז בחוצפה ישראלית להציע לאנשים שנחתו על הירח ושיגרו מעבורת חלל פרויקטים כאלה. מלחמת לבנון, או מבצע של"ג בשמה המטכ"לי, הביאה את יוקרת חיל האוויר לשיא, והדגימה מהפך טכנולוגי דרמטי ויכולת התמודדות עם בעיה שמאז מלחמות וייטנאם ויום הכיפורים הטרידה כל חיל אוויר במערב: איך מתמודדים עם סוללות הטילים הסובייטיות שברית המועצות מכרה במאות לבעלות הברית שלה?
ההערכה שרחש הממסד הביטחוני האמריקאי כלפי עברי, שתתבטא גם בתפקידים אחרים שימלא, כמו מנכ"ל משרד הביטחון במשך עשור, ראש המל"ל, שגריר ישראל בוושינגטון, סגן נשיא בואינג וראש הפעילות שלה בישראל, הביאה אז לארץ אדם עסוק ומבוקש כמו אברמסון להרצות בכנס של הטכניון, לבקשתו של עברי.
"רציתי לתקוף אותם בטילים מהירים מונחי חום ושהם ייפלו חזרה בשטח האויב ששיגר אותם, ושמי ששיגר אותם יקבל חזרה את ראשי הקרב הכימיים שחששנו מהם. הרעיון השני היה טיל נגד טילים בליסטיים טקטיים, שיוכל להשלים את המערכות שהם תכננו נגד טילים בין-יבשתיים".
ב-1986 מונה עברי למנכ"ל משרד הביטחון. “הזמנתי את אברמסון שוב לארץ, וסיכמנו להקים בישראל מעבדה ראשונה מסוגה לבחון איך בונים הגנה מטילים, כי אף אחד לא ממש ידע אז. את סוללות הנ"מ חיל האוויר הציב אז במקומות שהוא חשש שמטוסי קרב לא יגיעו אליהם בזמן ליירט מטוסי אויב, או באתרים כמו דימונה. היה לי ברור שטיל בליסטי דורש תכנון אחר. לקח קצת זמן והוא הסכים, הוקמה מעבדה ששכנה אז בתדיראן ושימשה אותנו ואת האמריקאים עוד הרבה שנים. למדנו ממנה המון דברים, איך לפרוס את החץ, ואחרי זה את כיפת ברזל".
"הם חפרו מנהרות בערים שלהם, לשם היו הסקאדים נכנסים כדי שיהיה לנו קשה להגיע אליהם. דוחות המודיעין קבעו שיש להם 18 משגרים ושסבב שיגור של יציאה ממנהרה, תדלוק של הטיל, הזקפה, שיגור וחזרה למחבוא ייקח להם שש שעות.
"אמרתי לרבין, תראה, אלה הנתונים, אבל תאר לך שהם תופסים שכל, קונים עוד מאה משגרים ומגבירים מאוד את הקצב. עם ההשפעה של נשק כימי אנחנו נתקשה מאוד להגיב אחר כך. לכן צריך חץ. גם אם יירט רק 80% מהטילים, עדיין נהיה במצב אחר לגמרי. רבין קיבל את הגישה הזאת. בדיעבד זה מה שהאיראנים מנסים לעשות לנו עכשיו, לשגר מטחים מספיק גדולים שלא נוכל להתמודד איתם".
“חץ-1 היה דגם ניסוי בלבד. הוא היה כישלון, הוא הצליח ליירט רק בניסוי אחד, אבל זה הספיק כדי לשכנע את האמריקאים בנכונות הרעיון שלנו. אז עברנו לפתח את חץ-2, הגרסה הדו-שלבית, המבצעית. היא עבדה יפה בניסויים, וגם בשנה שעברה והשנה מול טילים מאיראן ומתימן".
למרות זאת, צה"ל עדיין התנגד לפרויקט, וחשש שהוא יבוא על חשבון פרויקטים שהיו חשובים לו יותר. “עדיין הייתי צריך להילחם אז בצבא, שלא רצה להקצות כסף לפרויקט", המשיך עברי. “אז ניצלתי שוב את הקשרים שלי בארצות הברית, וב-1992 השגתי הסכמה אמריקאית למימון הפיתוח וההצטיידות הראשונית. היו לנו אז סיכומים לדברים נוספים שאנחנו רואים שעובדים במלחמה: הצבת מכ"ם התרעה אמריקאי בארץ, חיבור בין המערכות הישראליות לאמריקאיות, כדי שיוכלו ליירט יחד. לפני שעזבתי את משרד הביטחון ב-1996 עוד הספקתי לסכם על הקמת פס הייצור לחץ-2. רציתי להשאיר את הנושא הזה חתום, כדי שלא יבוא מישהו ויבטל את הפרויקט".
"זה היה בנוסף לסיוע הביטחוני הרגיל, לכן קראו לזה Plus Up. אמרתי לדויטש, ‘אם אתה עוצר את המימון, אין פרויקט. התעשיות הביטחוניות המעורבות נותנות 20% מהמימון, הצבא כמעט לא נותן כלום'. אז הוא שאל מה המינימום שאני צריך כדי שהפרויקט יימשך. אמרתי שאני מעריך ש-50 מיליון דולר לשנה. אז סיכמנו שנקבל 200 מיליון דולר לארבע שנים. המאמר של פדהצור עלה למדינה 200 מיליון דולר. גם כשהייתי שגריר בוושינגטון, דאגתי כל הזמן שהמימון יימשך".
מאז פרוץ המלחמה רשם מערך החץ מאות יירוטים מוצלחים של טילים מאיראן ותימן, וגם כמה החטאות. עד היום מימנה ארצות הברית את פרויקט החץ במצטבר ביותר מ-4.5 מיליארד דולר.
"אתה צריך לדעת לעשות את זה כדי לא לשחוק את הכוח. גם הבנו שאם ניפול, הדרג המדיני יחשוש לשלוח אותנו ולהפעיל את חיל האוויר. בשל"ג הבאנו את זה לשיא. 82 הפלות בקרבות אוויר מול 0 נפילות. לא איבדנו אף מטוס בתקיפת סוללות הטילים, רק פאנטום צילום שבועיים אחר כך. יש כאלה שאומרים למה חיל האוויר לא מעז יותר, אבל לא תרוויח דבר מטייס מת במטוס מופל".
התרעות פיקוד העורף