מזמן לא שמענו כותרות כל כך אופטימיות. עיקרן – הניצחון על איראן פותח פרק חדש בתולדות האזור ויוצר הזדמנויות רבות, כולל התקרבות להסכם עם חמאס על שחרור החטופים ובמקביל מגעים קונקרטיים להרחבה קרובה של הסכמי אברהם, כתשתית לסדר האזורי החדש במזה"ת ביום שאחרי המלחמה.
בעזה - המתווה שנדון: שחרור מחצית מהחטופים מיד, מו"מ קצר על סיום המלחמה ושחרור שאר החטופים. חמאס עצמו מתנגד, טוען שמדובר למעשה בכניעה ושישראל מעוניינת בכיבוש הרצועה והשלטת שלטון ישראלי. לדבריו הלחץ המופעל על האוכלוסייה בעזה לא יקרב הסכם, אלא נדרשת הסכמה לסיום לחימה ולנסיגת כוחות צה"ל מעזה. המשמעות לכאורה (בלבד) – דילמה בין מתווה שיבטיח סיום לחימה ונסיגה שבסופו שחרור כל החטופים, לבין כיבוש כל הרצועה ונוכחות צבאית לטווח ארוך תוך סיכון חיי מי שנותרו מקרב החטופים.
אבל, לפנינו יריבים (המנהיג העליון באיראן ושרידי חמאס בעזה) שאינם בהכרח רציונאליים. מקורות מחשבתם היא באמונה דתית יוקדת המחויבת ל"עמידה האיתנה" ואי כניעה, גם כשכל התנאים "הרציונאליים" נראים לרעתם. לפיכך, יתכן שהגישה הישראלית בתרגום ההישגים הצבאיים להישגים מדיניים, צריכה להיות גישת אמצע המשלבת מענה במקביל בין החזיתות והזירות ולא כזו שעובדת בטור של נפתור את הזירה העזתית ואז נמשיך עם היתר. או במילים אחרות ופשוטות יותר –
יתכן שהפתרון לזחית עזה טמון דווקא בקידום הסדר החדש במזה"ת - על ישראל לדרוש (בשיתוף ארה"ב) ממדינות ערב המעוניינות להיות חלק מכל סדר חדש במזה"ת, לחדול משימוש בשפה דואלית לפיה בשיח הפומבי הסוגיה הפלסטינית היא תנאי לכל הסדר, אבל בחדרי חדרים השיח הוא שונה לגמרי, כמעט הפוך. השיח הדואלי הזה תרם שנים לא מעטות למצבנו כיום, והגיע הזמן לזנוח אותו.
התמונה הצרובה לי בראש כתמונת הסיום היא זו שצולמה בשנת 1982 בנמל בירות - גירוש כוחות אש"ף מלבנון בדרך הים, שבה בחר ארגון הטרור בשרידותם האישית של מנהיגיו על פני "עמידה איתנה". בעסקה שבה מוכרז על סיום המלחמה (כי ממילא מיצינו את המערכה בעזה אם אין כוונה לממשל צבאי) ועל הסכמתה של ישראל ליציאה בטוחה מרצועת עזה של שארית בכירי חמאס שעדיין פעילה, בכפוף לשחרור כל החטופים. סבור שזה אפשרי, במיוחד עתה, אם רק נדע לשלב בין הכלים העומדים לרשותנו, להשפעה על הפסיכולוגיה של הצד השני.
התרעות פיקוד העורף