"לבסוף, אחרי שהאויב מרים את ראשו בפעולות טרור מזוויעות, מערכת הביטחון מקבלת קרדיט (ובצדק) על חיסולה של "הפצצה המתקתקת" וזו שאחריה, וזו שאחריה וחוזר חלילה. אם כן, האם בחברות קולקטיביות, בהן מקור הלגיטימציה הוא דתי ושבטי, כאלה אשר מאמינות כי הדרך הנכונה והטובה ביותר למימוש מטרתם כחברים בקולקטיב האסלאמי הוא מות קדושים תוך נסיונות לפגיעה ב"אויבי האומה"", הוסיף.
הוא תוהה האם הגישה הזו מתאימה לשכונה הקשה הקרויה המזרח התיכון. "האם בהתמודדות עם חברות כאלה, אשר הלגיטימציה שלהן איננה מבוססת על הצלחה והישגים בזמן הווה, אלא על הישגים עתידיים מדומיינים ו"בלתי נמנעים" לתפיסתם או אם תרצו, כאלו שהם "רק עניין של זמן", האם נשק יום הדין הוא חיסול של דמויות כריזמטיות שהגיעו לעמדות מפתח באותן החברות ובפרט בארגוני הטרור? הטענה שלי היא שמדובר בהתחמקות מהתמודדות עם שאלות מהותיות יותר ובראשם השאלה: "מה אנחנו עושים כאן?". במזרח התיכון, לשאלות האלה יש משמעויות תיאולוגיות, כאלה אשר מעניקות לבני האדם משמעות ומטרה לחיים", הוא אומר.
עוד הוא אומר כי "אחד ההבדלים התרבותיים הוא מקומן של שתי התרבויות בגרף שצידו האחד מתייחס לחיקוי ומעקב אחר מסורות ובצידו השני חדשנות רעיונית. ההגמוניה הישראלית. לחברות שבנויות על חיקוי מסורות העבר יש נטייה לשכפל את הקולקטיב על פי דפוסים קבועים כך שפגיעה במאן דהוא, בכיר ככל שיהיה, תאפשר את המשך השרידות של רעיון מקודש כזה או אחר".
לסיום, הוא אומר: "באופן טבעי, חברות שתפיסת הזמן שלהן היא פוליכרונית, כלומר העבר, ההווה והעתיד שלובים זה בזה ומשפיעים זה על זה, פחות מושפעות מאירועים בטווח הזמן המיידי, שכן ישנה תפיסה המאפשרת התעלות על הסבל בזמן הנוכחי לטובת עתיד מבורך. כך למשל משתמשים בחיסול בכירים לטובת גיוס "בשר טרי" לארגון ומהדהדים את תפיסת מות הקדושים לצורך נטיעת המטרה הזו בראשם של ילדים צעירים - ובאמצעות כך - הפיכת האובדן לכלי הסברתי שמחזק את המורל.
התרעות פיקוד העורף