כשהגיע סרן נ' לבית הוריו כמה שעות אחרי שהפסקת האש עם איראן נכנסה לתוקפה, חיבקה אותו אמו חיבוק אמיץ. היא הייתה נרגשת מאוד, גאה בבנה הצעיר שהיה שותף למערכה ההיסטורית הזאת. "היא אמרה קודם כל שהיא שמחה שאני בסדר", הוא מספר, "ואז הוסיפה: ‘המשימה הבאה שלכם צריכה להיות החזרת החטופים. בזה אתם צריכים להתעסק עכשיו'. זה מה שישב לה בראש כל הזמן".
נראה שאמו של נ', נווט קרב, רק בן 23, אינה היחידה האוחזת במחשבות הללו. "כשיצאתי לגיחה המבצעית הראשונה בשמי איראן חשבתי על האחים והאחיות שלנו החטופים בעזה, שאנחנו מחויבים להחזיר הביתה. זו המטרה הערכית, העליונה שלנו", הוא אומר. "חשבתי על הלוחמים והלוחמות שלנו על הקרקע, כל אחד בגזרתו, וחשבתי על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי - להיות האדם בקצה - כשאני חלק ממערכת אדירה שאפשרה לנו, בקצה, לבצע את המשימה הלאומית הזאת".
על השתתפותו בתקיפת חיל האוויר הישראלי באיראן נודע לו זמן קצר לפני שהתקיפה התרחשה. "רק בלילה לפני ידעתי שאני מאויש. אני לא יודע אם התרגשתי, חשוב להגיע לגיחה מבצעית כשאתה במאה אחוז שלך", מספר נ', "אז ניסיתי לשים את הרגשות בצד ולהתמקד במשימה, לדאוג לכך שהפצצות יוטלו במקום הנכון. לא להתעסק בהבנה שזו טיסה ארוכה, מיוחדת, היסטורית. לבוא צנוע, דרוך, ערוך לתקלות שעלולות לצוץ".
רק לפני שנתיים סיים נ' את קורס הטיס. תקיפה ישראלית באיראן, הוא מודה, לא ממש העסיקה אותו עד אז. "מרגע שהתגייסתי, רוב המחשבות וכל ההשקעה היו נתונות לסיום הקורס. קורס טיס זה דבר סופר־מאתגר, ואתה יכול ליפול ממנו בכל רגע".
בשלב הבא, שכלל כמובן אימונים אינטנסיביים, המחשבות על איראן צפו. ובכל זאת, אומר נ' בחיוך, "מעולם, במחשבות הכי פרועות שלי, לא דמיינתי שייצא לי להיות בכל המזרח התיכון בגיל צעיר כל כך. כשהבנתי שזה קורה, שזו החלטת הדרג המדיני - חשתי שזה כבוד, שעכשיו הזמן שלי, שלנו, לתת ולתרום. בסופו של דבר אנחנו עם שוחר שלום, אבל היה וקיבלנו פקודה לצאת לקרב - ברור שאני רוצה להיות האדם הראשון על הלוח, להשתתף. אני מבין שיצא לי להיות כאן בתקופה היסטורית, ומבין שיכולתי גם לא להיות שותף לאירוע, ולכן אני שמח שיש לי הזכות, אחרי שבמשך כל כך הרבה שנים כל כך הרבה אנשים הכשירו אותי - להיות חלק מהמשימה.
"אני מרגיש אסיר תודה לכל כך הרבה אנשים ונשים בחיל האוויר. אנשים שבלעדיהם הדבר הזה לא היה יכול לקרות. בכל פעם שנחתנו בשלום, לקחתי רגע לעצמי לעכל, להבין שהשתתפתי עכשיו במשהו היסטורי - אתה טס לצד עשרות מטוסים, ויחד אנחנו כוח גדול שנמצא שם כדי לתקוף יחד וכדי להגן אחד על השני. אז מיד אחרי הרגע לעצמי - נתתי חיבוק קודם כל לטכנאים שהוציאו אותנו למשימה והחזירו אותנו, ואז לטייס שאיתו טסתי. ההבנה הזאת שכולנו יחד ביצענו את המשימה היא מדהימה.
"אנחנו יחד במלחמה ארוכה מאוד, וזה יוצר חיבור חזק, ממש תחושה של משפחה, ופערי הגיל מיטשטשים, כל אחד בטייסת הוא אח שלי. יש לי המון הערכה לעובדה שערב אחד אנחנו יושבים לבירה בבר בתל אביב ולילה אחר כך אנחנו תוקפים יחד באיראן. זה מיוחד".
סרן ע', טייס קרב (25), מתאר תחושה דומה. "זו הרגשה מטורפת, זה משהו היסטורי, שכולנו מתכוננים אליו שנים", הוא אומר. "אני צעיר יחסית, ויש איתי בטייסת אנשים בני 50־40 שמן הסתם התכוננו לזה יותר שנים ממני, אבל כולנו בהכנה מנטלית ומקצועית ממושכת, וכשזה קורה סוף־סוף - זו גאווה אדירה להיות חלק מהעם, מהמדינה, מהעורף, שמתנהלים מול איום כזה, איום ממשי".
האיום האיראני נולד לפניהם. האנשים הצעירים האלה, שיכולים עכשיו לסמן לעצמם וי גדול בגיליון ההערכה וההישגים העצמי שלהם, היו ילדים רכים כשראשי המערכת הפוליטית והביטחונית החלו להזהיר אותנו מפניו. הם גדלו ובגרו לידיעה שיום אחד עלולה מדינת ישראל למצוא את עצמה מותקפת בדרכים שכמותן לא ידענו, בפצצות גרעין.
לאורך השנים נעשו מהלכים דיפלומטיים וכלכליים בניסיון לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית. בו־זמנית, ביצעו גופי מודיעין פעולות שונות נגדה, בהן עידוד עריקת מדענים איראנים למערב או פגיעה בהם, וכן לוחמת סייבר. כמו האיום המדובר עצמו, גם הספקולציות באשר לתקיפת מנע ישראלית באיראן נמשכו תקופה ארוכה. ואז זה קרה, כידוע, ב־13 ביוני, בהשתתפות חיל האוויר כולו.
הגיחות המבצעיות לאיראן היו, מטבע הדברים, מורכבות יותר מהגיחות המבצעיות האחרות. "ההכנה שלנו לכל הגיחות היא ברמה הגבוהה ביותר, ואנחנו מתעסקים, מרגע ההגעה לטייסת, בכל הזירות - גם בקרובות, גם ברחוקות", מספר סרן ע'. "כשאת יוצאת לגיחה מבצעית, את תמיד מאוימת, וצריך לדעת מה לעשות וצריך לקחת סיכונים כדי לבצע את המשימה כמו שצריך. בגיחות לאיראן המורכבות הייתה גדולה מאוד, בגלל המרחק, והיו עשרות מטוסי קרב באוויר, וכל מטוס צריך לדעת מה עליו לעשות בכל רגע נתון. היו עשרות מטסים, יממה אחרי יממה, במשך כמעט שבועיים. יש פה מעטפת של הגף הטכני, של גף המבצעים, יש אלפי אנשים מאחורינו, שמביאים לכך שנוכל להוציא את המשימה בקצה".
הוא עצמו, מספר ע', השקיע שעות ארוכות מאוד בתכנון הגיחות - הן כחלק מקבוצה, הן כפרט. "אנחנו מקדישים הרבה זמן בטייסת להתייעצויות, לחשיבה משותפת על המשימות. בימי המערכה מול איראן היינו כל הזמן יחד, עשינו הכל יחד, וממילא יכולנו לדבר רק בינינו על מה שקורה. חוץ מזה, אני נוהג לקחת עשר דקות עם עצמי לפני כל גיחה כזאת ולדמיין בהילוך מהיר איך היא תיראה, איך אגיב לדברים שיצוצו. אלה טיסות באמת מורכבות, יש בהן הרבה אלמנטים, דברים שצריך לעשות תוך כדי, ואת חייבת לדעת מראש מה לעשות עכשיו ומה קדימה. אז אני מתרחש מקרים ותגובות כדי להתאים את עצמי לכל אפשרות ולהיות במיקוד מלא בזמן הגיחה".
"יש תמיד מתח, לפני כל גיחה מבצעית. לכן סיגלתי לעצמי הרגל - כשאני נכנס לקוקפיט וסוגר את החופה, יש שקט כזה, לא שומעים את המנועים, ואני נכנס לזון. העיסוק במשימה מייצר חדות. לפעמים הקוקפיט חד־מושבי, לפעמים הוא דו־מושבי ואני טס עם נווט. כשזה המצב הכל קל יותר, כי אפשר לדבר, להתייעץ, לחשוב יחד גם בזמן אמת. יחד זה מכפיל כוח" הוא מוסיף.
"מעבר לזה", מוסיף ע', "תחושת השליחות מטורפת, זה נותן דלק. כל כור גרעיני שאני תוקף, כל מתקן שיגור טילים - אני יודע שעכשיו אני מגן על המשפחה והחברים שלי, על עם ישראל. אני עושה את המשימה כדי להגן עליהם. אבל בזמן המשימה אני ממוקד בה. בטיסה חזרה הדריכות אותה דריכות אבל המיקוד שונה - טסת, שמת פצצות, ביצעת את המשימה, ועכשיו המשימה היא להחזיר את המטוס בשלום ולצאת מוכן לגיחה הבאה. רק כשאני שם את הגלגלים על הקרקע אני נושם, אומר לעצמי ‘מטורף!' ומיד חוזר לעבודה, לתכנן קדימה, להבין איפה צריכים אותי עכשיו".
בימים שקדמו למבצע עם כלביא וכמובן במהלכו, ישנו צוותי הקרב מעט מאוד. "אין יום ואין לילה", מספר נ', "אתה או טס או מתכנן את הטיסה הבאה, וכשמתאפשר תופס איזו שעת שינה".
זה לא מעייף מאוד?
"צורך השעה גובר על הצורך בשינה", מסביר נ', "הגוף אולי זקוק לשינה, אבל הרוח והבנת הסיטואציה נותנים כוחות גם כשהגוף עייף".
ע': "האדרנלין נותן גיבוי מלא, וחוץ מזה, אנחנו לא מתלוננים, יש לוחמים שיושבים שעות וימים בטנק, זה קשה יותר".
גם הפחד, מעידים ע' ו־נ', נדחק הצידה. "אין פחד, יש דריכות. בסוף, אנחנו נלחמים פה מול אויב שאסור לזלזל בו, בין אם מדובר בארגון טרור או במדינה. בכל גיחה, כשאני עולה לאוויר, אני מזכיר לעצמי שחשוב להיות דרוך, כי אנחנו אף פעם לא יודעים אילו הפתעות עלולות להתגלות לנו בדרך", אומר נ', ו־ע' מוסיף: "אני מנסה להוציא תחושות של פחד, הוא יכול להיכנס אבל אני לא נותן לו, אני סומך על המערכת - על חיל האוויר, על צה"ל כולו - ויודע שהגענו מוכנים למשימה, שיש מעטפת גדולה ששומרת עליי כשאני מסכן את עצמי בקצה".
הדריכות הזאת, שטייסי הקרב והנווטים מתרגלים ביומיום כחלק מהאימונים לגיחות המבצעיות, מסייעת להם לא לחשוב על יקיריהם כשהם עושים את דרכם לעזה, ללבנון, לסוריה או לאיראן. "באוויר אני מפוקס אך ורק במשימה", מסביר נ', "המשימה היא הסיבה היחידה לזה שאני שם הרי. אני לא חושב על ההורים, לא חושב על בת הזוג והחברים - שגם עבורם המערכה מול איראן הייתה מאתגרת, ולצערנו היו בה נפגעים בעורף. המחשבות עליהם חוזרות אליי רק כשאנחנו מכבים מנועים. הריכוז הזה במשימה מונע התרופפות של הקשב, מונע עייפות. הראש כל הזמן בפעולה".
איך שומרים עליו לאורך שעות רבות כל כך?
"שותים קפה ואוכלים משהו קטן לפני שנכנסים לקוקפיט. ארוחה מלאה, משביעה, רגילה. לא משהו שמעסיק אותנו. אנחנו לוחמים, כמו כל הלוחמים. בימים הראשונים אכלנו מנות קרב, אחר כך חזרנו לארוחות הרגילות".
גם עבור רס"ן ע' (28), סגן מפקד טייסת ב' למבצעים בטייסת כטב"ם ומפעיל כטמ"מים, היו ימי מבצע עם כלביא אינטנסיביים מאוד. "בכל יום סביב השעה שש לפנות ערב התחלנו לעבוד על משימות הטייסת ביום המחרת, וסגרנו את הלו"ז בין חצות לארבע לפנות בוקר", הוא מספר. "זו עבודה מסביב לשעון, שכוללת תכנון של המשימות, הכנת הצוותים, הכנה לביצוע וכמובן ביצוע המשימות וניהול המבצעים".
במסגרת תפקידו אמון ע' על תכנון המבצעים והובלתם - בין השאר תקיפות טילי קרקע־קרקע ופעולות עומק נוספות, וכן תקיפות כטמ"מים שנועדו למנוע את תגובת איראן והובילו להשגת העליונות האווירית בשמיה. "לא דמיינתי משהו שאפילו מתקרב לזה", הוא אומר, "ההשקעה השתלמה, זה היה מעבר לכל דמיון".
זה לא רק נשמע עתידני. רבות מהמטרות באיראן, מספר רס"ן ע', הותקפו באמצעות הכטמ"מים. אלה הופעלו מקרונות קטנים הנמצאים בבסיסי חיל האוויר השונים. ע': "יש קרונות בגודל של חדר קטן, ויש קרונות בגודל של מכולה. בכל קרון כזה יש צוות של שלושה אנשים: מפקד המשימה, שאחראי למשימה ולקבלת ההחלטות במהלכה; המפעיל, שאחראי לניהול החימוש ולמצלמה - שמזהה מטרות שרצית לתקוף ותוקפת אותן בלחיצת כפתור; ובטיסות ליעדים רחוקים, כמו בטיסות לאיראן, גם מטיס, שאחראי להטסה, להגעה ליעד, לחישוב הדלקים ולניהול הטיסה. זה תפקיד ייחודי לתקיפות באיראן, וזה חלק מנוהל הקרב. כל משימה של כטמ"ם היא משימה שמורכבת מהרבה שלבים, ויש איומים רבים בדרך - טילי קרקע־אוויר, מטוסי קרב ועוד - שעלולים להפיל אותו. אנחנו שם, עם עיניים פקוחות כל הזמן על המסכים".
הצוותים שהו בקרונות שעות ארוכות, והוחלפו מעת לעת במידת האפשר. "החלפת הצוות חייבת להיעשות בטיימינג הנכון, כך שלצוות החדש יהיה מספיק זמן להתכונן בקרון והצוות הקיים לא יישחק מדי, כי העומס הקוגניטיבי והלחץ המשימתי גדולים. עשינו את זה בדרך כלל אחרי חציית קו איראן. היו משימות שבהן התזמונים היו שונים, והיו משימות שבהן הצוותים לא הוחלפו כי הצטבר המון ידע בזמן הטיסה וחשבנו שהחלפת הצוות תפגע פגיעה משמעותית במשימה", הוא מספר.
את הימים הללו העביר רס"ן ע' בעזרת שעה־שעתיים שינה ביום, "ובמקסימום ארבע שעות. אתה מתרגל בזכות האימונים לעבוד עם המינימום האפשרי", הוא מסביר. "וכשסיימנו, והבנו שיש הפסקת אש - הייתה ירידת מתח לא פשוטה. בבת אחת עומס העבודה יורד ומגיע הזמן לעבד מה שקרה, לעבד את הדבר ההיסטורי שהיינו חלק ממנו. קודם כל עם עצמי, אחר כך עם בת הזוג ואחר כך בטייסת. אני מאמין שייקח זמן עד שנבין לעומק מה שחווינו. למחרת כניסת הפסקת האש לתוקף הגעתי לראשונה אחרי שבועיים פלוס לדירה שלי, שנפגעה קצת מהדף הטילים, פגשתי את בת זוגי, שלשמחתי עברה לגור אצל הוריה, בבית עם ממ"ד, בימי המערכה.
ישנתי טוב במיטה שלי והתעוררתי להבנה שלצד הגאווה הענקית על מה שעשינו, אנחנו רחוקים מלסיים את המלחמה. היה לנו פיק ספציפי במערכה ענקית בתוך מלחמה שנמשכת כבר כמעט שנתיים, ועכשיו צריך לחזור להתעסק במה שהיה פה לפני איראן. יש חטופים בעזה, חיזבאללה לא פורק מנשקו, אנחנו לא בשווייץ, והטייסת ממשיכה לעבוד במרץ. בשביל זה אנחנו פה. אנחנו שועלי קרבות שחוזרים לזירה המוכרת כדי לעשות גם בה את המקסימום ולהמשיך להשתפר".
כיאה לאיש צעיר, הוא כבר מתכנן את החופשה בתאילנד עם בת הזוג ("ניסע בקרוב לחודש, לנוח קצת"), שאחריה יתחיל ללמוד הנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטה. כיאה למפקד בחיל האוויר, עיניו של ע' נשואות קדימה. אל המשימות הבאות, אל התפקידים הבאים.
"אני מצפה שנצליח לקדם את המלחמה הזאת, להשפיע על החזרת החטופים, לסיים את הסאגה הזאת שנקלענו אליה במזרח התיכון ולתת לאזרחי המדינה נחת. המחויבות שלי כקצין בצה"ל היא לשמור על אזרחי המדינה ולהחזיר את האזרחים שלא נמצאים בשטחנו", הוא אומר.
נ' מצידו מחכה כבר לפגישה עם בת הזוג, שאמורה לחזור מחו"ל בקרוב, "וגם לשבת בים עם החבר'ה על בירה ואבטיח".
נ': "אני קם בבוקר עם ‘למה' חזק כל כך, עם הידיעה שיש עם מאחוריי, וזה נותן לי את הכוח לרצות לעבוד חזק, להשתפר עוד ועוד. אנחנו ממשיכים להתאמן ולתחקר בצניעות, בלי לתת מקום ליוהרה - זה בעיניי הרגש הכי מסוכן. למרות כל האתגרים שלנו כאן, אין לי מקום אחר. כאן אני רוצה לחיות את חיי ולגדל את ילדיי, וכדי שזה יקרה, אנחנו חייבים להיות הכי טובים, לשאוף תמיד להיות טובים יותר. להיות עם הרגל על הגז, כדי שלא נישאר מאחור - האויבים שלנו לא פראיירים, גם הם משתפרים כל הזמן".
בימי המערכה דיבר סרן ע' עם בת זוגו ועם ההורים מעט מאוד, ודאי לא פגש אותם. "השתדלתי להתקשר מדי פעם, זה חשוב", הוא מספר בחיוך, "והם לא שחררו. היה להם חשוב לדעת שאני מצליח לעבוד, שאני עם החבר'ה. זה שומר על השפיות. ועל התקיפה הכי משמעותית שהשתתפתי בה, של כור גרעיני, הם שמעו כמובן רק אחרי שהיא פורסמה בתקשורת".
כמה ימים לתוך הפסקת האש הוא מרשה לעצמו לחלום "ללכת לים, לנקות את הראש", אבל מדגיש כי "ברמה האישית אני כרגע מסתכל איך אנחנו מביאים את כל החטופים הביתה. כל משימה היא חשובה, והמשימה הזאת יותר חשובה. אנחנו ממשיכים להכין את עצמנו לכל התרחישים, להתאמן, לשמור על המצוינות, לתחקר, להפיק לקחים מ־12 ימי הלחימה האינטנסיבית באיראן, כדי שלא משנה מה יקרה - נהיה מוכנים. אנחנו במלחמה שנמשכת כבר יותר מ־600 ימים, וזה נותן את הדרייב להמשיך, עד שכל החטופים יחזרו".