מעבר למספרים הקשים בתחילת הטקסט מסתתרים אלפי ועשרות אלפי סיפורים של חטופים, חיילים בסדיר ובמילואים, משפחות. של ילדים של רעיות של הורים. בשבועות האחרונים בכל ביקור ביחידה צבאית. בעזה, בצפון, באיו״ש השיח הוא זהה.
זה מזכיר כל פעם את סיפורי שנות השבעים והשמונים, כשהדודים מרחוק מגיעים לבקר וילדי הבית נדרשים להציג אידיליה משפחתית: צייתנות להורים, סדר ונקיון. הכל כדי שהדודים יחשבו שהגיעו לבית האידיאלי, שבו הכל מתנהל כמו שצריך - משפחה למופת. אבל גם אז ככל שהדודים נשארים לעוד זמן בביקור מתחילים לעלות החריקות, השיבושים והתקלות.
כך גם כאן בצה״ל קייץ 2025. בכל ביקור ביחידות זה מתחיל תמיד בשיח החיובי של מפקד הגדוד או מפקד הפלוגה, על כמה החיילים נחושים לבצע את המשימה ולהכריע את האויב, עד כמה אנחנו הכי טובים הכי נחושים. האמת שזה נכון, המוטיבציה עדין גבוהה. אבל עם מוטיבציה בלבד לא מנצחים מלחמה ולא מכריעים אויב, צריך לשם כך דרך, מטרות, אמצעים, ויכולות.
צה״ל בנה את עצמו למערכות קצרות ומהירות. הרבה אש עוצמה ויכולת תימרון קצרה ואפקטיבית. בעזה הוא עשה זאת אין ספור פעמים. מבית חאנון וג׳בליה בצפון דרך העיר עזה ומסדרון נצרים במרכז הרצועה ועד חאן יונס ורפיח בדרום. עזה היום היא רחוקה עשרות שנים אחורה ממה שהיתה ב6 באוקטובר 2023.
צה״ל הגיע עכשיו לשלב שהוא נמצא במקום הכי בעייתי מבחינתו העמידה בתאי שטח מוגדרים שבהם הוא מתחיל לבצע קרב הגנה. ולא סתם אלא במגרש חוץ. אחרי זמן בכל ביקור ביחידות צה״ל מתחילים לצוץ הסיפורים, על הקשיים, השחיקה, העייפות, קהות החושים וההבנה שאין באמת ניהול ותוכניות למערכה.
בכל חטיבות הלוחמות מספרים החיילים וגם המפקדים על השחיקה, הם מספרים שהיחידות מתנהלות כרגע על הקצה, שמפקדים נדרשים מצד אחד להבליג ולעצום עין למעשים מטופשים של לוחמים, שבעבר לא היו עוברים עליהם לסדר היום. מצד שני הם נדרשים לדרבן ולנטוע בלוחמים עוד ציונות ועוד מוטיבציה, אבל לכולם ברור כי מדובר במענה זמני, חסר ולא שלם.
התרעות פיקוד העורף