לדבריו של אלעד, הביקורת כלפי ישראל אינה תופעה חדשה: “כל מי ששוחח בשלושת העשורים האחרונים עם אנשי ממשל מצריים בדימוס, אנשי תקשורת ואקדמיה התקשה שלא להבחין בהתנגדות לישראל ובביקורת הקשה המוטחת כלפינו עד כדי עוינות. ‘הכיצד?’ הם נשאלים, ‘הזהו היחס לישראל מדינה הנמצא עימכם בברית שלום?’".
"לא חסרים הסברים ונימוקים מצד הדוברים המצריים ליחס הזה, החל מהקיפאון בנושא הפלסטיני ועד הסוגיות הכלכליות שבמחלוקת שבין שתי המדינות. עד כדי כך נרחבת ועמוקה ההתנגדות לישראל, עד שנדמה כי היחידים במצרים הנמנעים מלהתבטא נגד ישראל, הם אנשי הצבא שבלאו הכי אסור להם להתבטא בפומבי”, אומר אלעד.
לדבריו, מאז תחילת מלחמת ‘חרבות ברזל’ החריפה ההתבטאות הדתית נגד ישראל: “גם אוניברסיטת אל-אזהר, הפכה למעשה ל’משרד חוץ’ מקביל במצרים, אם כי בוטה יותר, שפרסם עשרות הצהרות בגנות ישראל, צה”ל ואישים במדינה. מוסד אל-אזהר ככלל כינה לא פעם את ‘ישראל’ כ’אויב הציוני’ – שזה תיאור שהיה שגור בעבר בקרב דוברי מדינות ‘חזית הסרוב’ וארגוני הטרור".
"והוסיף: ‘אל-אזהר קורא לפעול במהירות ובנחישות כדי להציל את תושבי עזה מהרעב הקטלני שמוטל עליהם על ידי הכיבוש באכזריות, בכוח ובאדישות חסרי תקדים בהיסטוריה המתועדת, כאלה שאנו חוששים שיישארו חסרי תקדים בהיסטוריה המתועדת…’”.
אלעד מדגיש: התגובה הנשיאותית לא איחרה לבוא. “הפעם א-סיסי הגיב, ועוד איך שהגיב. הנשיא המצרי הורה את השיח’ ישירות לחזור בו מהודעתו הקשה. הוא הציע לשיח’ א-טייב להודיע שהיוזמה לביטול ההודעה המגנה את ישראל היא של המוסדות הדתיים וללשכת הנשיא ‘אין כל חלק בדבר’. ואמנם, בהצהרה שפרסם המוסד הדתי נאמר כי ‘היוזמה לבטל את הצהרתו באומץ ובאחריות בפני אלוהים כאשר הבין כי הצהרה זו עלולה להשפיע על המשא ומתן המתמשך בנוגע להפסקת אש הומניטרית בעזה להצלת חיים חפים מפשע’".
"והוסיף: ‘אל-אזהר העדיף את האינטרסים של מניעת שפיכות הדמים היומיומית בעזה, בתקווה שהמשא ומתן יוביל לעצירת שפיכות הדמים באופן מיידי ויספק את צרכי החיים הבסיסיים ביותר, מהם נמנעו מהעם הפלסטיני המדוכא’, כך ממש נכתב בהצהרה. ברם מלשכת שיח’ אל-אזהר דאגו להדליף שהצהרה היא תוצאה של לחץ שהופעל עליהם מלשכת הנשיא”.
אלעד מוסיף כי הכניעה של אל-אזהר לא עברה בשתיקה בעולם הערבי. “אל-אזהר נכנע בעימות הזה, למגינת לבם של רבים בעולם הערבי. בימים האחרונים העולם הערבי כמרקחה. כותרות העיתונים קראו תיגר על א-סיסי ‘שהפנה את גבו לעזה’. רבים בעולם הערבי תוקפים את א-סיסי על התערבותו ‘בנושאי דת’ ורבים אחרים מגנים את אנשי אל-אזהר, המיוצגים על ידי מועצת חכמים בכירים בראשות השיח’ א-טייב, על ‘שנכנעו לנשיא המצרי’”.
לדבריו, מערכת היחסים בין הנשיא לשיח’ תמיד הייתה שברירית: "יש לציין שיחסיהם של הנשיא והשיח’ ידעו במהלך השנים האחרונות עליות ומורדות, אבל שניהם – כמנהיגים אחראיים – ידעו איך לא לשרוף את הגשר העדין שהפריד ביניהם, ושבעצם הפריד בין הדת למדינה”.
הוא מזכיר כי זהו לא העימות הראשון בין מוסדות הדת והשלטון: “בכלל, אין זו הפעם הראשונה שערכי דת ומדינה מתנגשים במצרים. התנגשות קלאסית כזו אירעה בינואר 2017, כאשר במהלך נאומו בחגיגות יום המשטרה המצרית, הפתיע סיסי את הנוכחים כשדיבר על ‘שיעורי הגירושין הגבוהים במצרים והסכנה שהם מהווים לביטחון וליציבות המשפחתית’".
"הוא קרא לתקן את חוק הגירושין כדי לאפשר רק גירושין מורשים שנחתמים על ידי נוטריון. כשבועיים לאחר דרישתו של סיסי לתקן את חוקי הגירושין, פרסם אל-אזהר הצהרה חתומה על ידי אל-טייב הדוחה תיקון זה, אותו תיאר כסותר את חוקי השריעה. א-סיסי הבליג”.
לסיכום, אלעד טוען שהתגובה של סיסי נובעת מאילוצים מדיניים ברורים: “הפרשה מעידה על המצב המורכב שבו נמצאת מצרים. המדינה משמשת כמתווכת מרכזית בין ישראל לחמאס, ובמקביל מתמודדת עם ביקורת פנימית על תפקידה במה שהמתנגדים מכנים ‘שמירה על המצור על עזה’".
"אזכיר שמצרים חולקת עם עזה את מעבר רפיח, והממשלה המצרית נאלצת לאזן בין הלחץ הציבורי להתנגדות לישראל לבין האינטרסים הדיפלומטיים שלה. אנשיו של א-סיס יודעים כיצד לנצל הצלחה. לעבר ישראל הם משווקים תחושת סולידאריות, כלפי ארה”ב הם מביעים עמדה נוקשה כדי שלא לפגוע בשיחות וכלפי העולם הערבי – כבר ראינו, ‘לא להמשיך בשפיכות הדמים בעזה’”.
לבסוף, אלעד מעריך כי שלטונו של סיסי אינו מאוים, אך מספק לקח חשוב: “מי שחושש ממלחמת אחים או מהפיכה משטרית במצרים כדאי שיירגע. אמנם קיימת במצרים אופוזיציה קשה לנשיא ולממשלו אך זוהי אופוזיציה ללא מנהיג אחד שיתנשא מעל כולם, מנהיג בולט שיוכל להרים את נס המרד".
התרעות פיקוד העורף