ד”ר עפר גרוזברד, פסיכולוג קליני, יועץ לשעבר באגף המודיעין, שוחח עם "מעריב", וניתח את ההשפעה הפסיכולוגית של הסרטון על הציבור בישראל.
“רק עכשיו, באיחור, אני מתחיל להבין מה קרה לי כשצפיתי בסרטון של אביתר דוד”, אמר גרוזברד. “אולי דכדוך על חוסר האונים שלנו, על העובדה שאנו לא מסוגלים להגן על עצמנו ומאפשרים לבני עמנו לעבור שואה שנייה. ייתכן שהדכדוך קשור גם לתחושה שאין מוצא”.
גרוזברד, בן 70, הסביר כי המראות עוררו בו קונפליקט פנימי חריף: “מה לעשות? שמעתי בקרבי שני קולות מנוגדים. מצד אחד, צריך לחסל את הרוצחים האלה שמדגימים לנו שוב את טבח השבעה באוקטובר. כלומר, לכבוש את עזה – יהיה אשר יהיה. מצד שני, חייבים להציל את החטופים והדרך היחידה היא לקבל את תנאי חמאס. להיכנע”.
לדבריו, “האופציה הראשונה לא באה בחשבון משום שיהרגו עוד הרבה חיילים, מעבר לכך שהמשימה תיכשל כפי שהיא נכשלה עד עתה. האופציה השנייה היא להודות שנכנענו. לא זוכר חוויה כזאת בכל חיי במלחמות ישראל, ואני בן 70”.
גרוזברד סבור כי סרטונים מסוג זה אינם משנים דעות, אלא מחזקים עמדות קיימות: “סרטונים כאלה גורמים על פי רוב – כמו אסונות של שכול – לחיזוק עמדות קודמות. אלה שגרסו שיש לכבוש את הרצועה בכל מחיר יתחזקו בעמדתם, ואילו אלה שחושבים שיש לקבל את תנאי חמאס ולו רק לשם הצלת החטופים – אף הם משוכנעים לאחר הסרטון ביתר שאת שזה מה שיש לעשות”.
לדבריו, “שתי הקבוצות נבדלות בכך שהראשונה רואה את הלאום לפני החטופים ואילו האחרונה את החטופים וזכויותיהם לפני זכויות הלאום. שתי עמדות לגיטימיות.
אך לדבריו, הדכדוך חודר עמוק יותר: “אחת משיטות ההתעללות האכזריות היא להתעלל בבן משפחה בפני בני משפחתו. שיטה זו אכזרית במיוחד משום שהיא מעוררת באופן טבעי בבן המשפחה הצופה רגשות אשמה, משום שהוא חש שחובתו להגן על בן משפחתו. אכן, חמאס מעורר בנו תחושות אשמה לא מודעות ומטלטל את ישותה של מדינה שלמה”.
גרוזברד מציע נחמה מסוימת – אך לא אשליה: “הנחמה היחידה שאפשר להציע ברגעים קשים אלו היא מודעות שמאפשרת לך לפחות לא ליפול לתוך המלכודת הרגשית ולחוש אשם. עלינו לזכור שאנו לא באמת אשמים ועל כן לא אחראיים להתנהגות הרצחנית של חמאס. בנוסף, עלינו להבין שאין לנו פתרון פשוט לתחושת חוסר האונים שלנו. כלומר, תחושה זו היא מתאימה ומשקפת מציאות אמיתית בשטח – ולא קושי רגשי שלנו שיש להתגבר עליו”.
ולמרות התמונה הקשה, גרוזברד מוסיף הערכת מצב חריגה: “ובכל זאת משהו מחוץ לקופסה. לעניות דעתי, חמאס לעולם לא יוותר על אחרוני החטופים – גם אם נענה לכל תנאיו. הוא, כמונו, יודע שיש את יום המחרת שבו אנו יכולים לגמול לו על מעשיו, דוגמת חיסול בכירי הנאצים לאחר מלחמת העולם השנייה או סיכול ממוקד של רוצחי הספורטאים במינכן שנים לאחר הרצח”.
הוא מבין את הכאב של המשפחות: “ברור שהמשפחות רוצות את יקיריהן בחיים בכל מחיר, וייתכן שהן מתקשות לחשוב אפילו על האופציה הזאת – שחמאס לא ישחרר לעולם את יקיריהן שמשמשים עבורו תעודות ביטוח”.
ולסיכום, הוא קורא לממשלה להכריע: “על כן, הממשלה צריכה לקבל החלטה על פי ההנחה הזאת – והזמן, כידוע, לא מיטיב עם החטופים מעבר לסבל הבל יתואר. אולי לקיחת המושכות לידיים תחזיר לנו במקצת מתחושת השליטה שאבדה לנו, אם כי יש להודות על האמת שהסיכוי להציל את מרבית החטופים הוא מוגבל”.
התרעות פיקוד העורף