אלעד מסביר כי הקמת מדינה איננה עניין הצהרתי בלבד. היא מחייבת תשתית מוסדית, שלטונית, כלכלית וביטחונית שתוכל לתפקד לאורך זמן. הרשות הפלסטינית כיום אינה ממלאת את התנאים הללו – היא מחולקת גאוגרפית, שסועה פוליטית, ובחלק מהשטחים שולטת תנועת חמאס, ארגון טרור שמטרתו המוצהרת היא השמדת מדינת ישראל, לא חבירה איתה לשלום. במצב כזה, הכרה במדינה פלסטינית מדומיינת אינה אלא קיצור דרך מלאכותי שגוזר ניתוק מהמציאות בשטח.
יתר על כן, הכרה חפוזה במדינה פלסטינית פוגעת בתמריץ ההכרחי של ההנהגה הפלסטינית להיכנס למו״מ ישיר, כן ורציני עם ישראל. כאשר ההישגים מגיעים דרך מסדרונות האו"ם ויחסי ציבור בינלאומיים – במקום דרך דיאלוג עם הצד השני – מדוע שצד פלסטיני מתון יילך את הדרך הארוכה והכואבת של פשרות? מדוע לשלם מחיר פוליטי פנימי כשאפשר לקבל הכרה בחינם?
זאת ועוד, ההיסטוריה הדיפלומטית מלמדת שמדינות אינן מוקמות על ידי הכרזות חיצוניות בלבד. גם מדינת ישראל, שהוקמה לאחר הכרזה באו"ם, לא הייתה קמה לולא תשתית עמוקה שהוכנה במשך עשרות שנים – מערכת שלטון, מנגנוני ביטחון, כלכלה עצמאית ומדיניות חוץ. במקרה הפלסטיני, ההכרות הסמליות עוקפות את השלב הזה – ובכך דווקא פוגעות בו.
לבסוף, יש גם השפעה הרסנית על השיח הציבורי בישראל. כאשר העולם מעניק לגיטימציה למדינה פלסטינית תוך התעלמות מהבעיות הביטחוניות, הציבור הישראלי נרתע עוד יותר מרעיון של נסיגה או פשרה. התמיכה בפתרון שתי המדינות בישראל הולכת ופוחתת, לא רק בגלל הפחד מהטרור – אלא גם בגלל התחושה שישראל נדחפת לפינה בזירה הבינלאומית ללא התחשבות בצרכיה הבסיסיים.
לדבריו, המדינות הכושלות ביותר בעולם מסווגות לפי חומרת מצבן. סומאליה, המדינה הכושלת ביותר, מסומנת בסימן מצב חירום גבוה, בעוד שהבאות בתור – תימן, דרום סודאן, קונגו וסוריה מצויות במצב של מצב חירום. הרשות הפלסטינית הנמצאת ברשימה הלא מוכבדת הזאת בין קניה לליבריה ומסומנת בסטטוס של אזהרה בסיכון שלב אחד לפני קריסה. ובזכות מי נמנעת הקריסה ? כמובן בזכותה של ישראל.
אלעד מדגיש כי מוכנות למדינה איננו מושג משפטי אלא קריטריונים שהעולם המערבי קבע להפיכתו של גוף – למדינה. המשפט הבינלאומי, קבע מספר תנאים להכרה במדינה: אוכלוסייה קבועה, טריטוריה מוגדרת (גם אם קיימים סכסוכים עליה), שלטון אפקטיבי ויכולת לנהל יחסים עם מדינות אחרות.
בעוד שבתחום היכולת לנהל יחסים עם מדינות שונות יש לפלסטינים "עודף יחסים", הרי שבתחום העיקרי, שלטון אפקטיבי, הרשות נכשלת. באיו"ש (הגדה המערבית) שלטונה הוא חלקי ומוגבל, ובעזה אין היא שולטת כלל. כלומר הרש"פ סובלת מפיצול פוליטי, חוסר אחדות בין הגורמים והיעדר שליטה כוללת ולמרות זאת מדינות רבות וגם האו"ם מכופפים את התקנים המקובלים כדי שיוכלו...להעניש את ישראל על מעשיה בעזה. לא מעט פלסטינים נשמעו אומרים, "מדוע אני אמור לקבל את עצמאותי כעונה למישהו אחר? אני מרגיש מבויש שמשתמשים בעצמאות שלי לאיום בשוט נגד ישראל".
במה נכשלה הרשות הפלסטינית בעבר? מאז הקמתה בשנת 1995 סבלה הרש"פ מפיצול פנימי בין תושבי עזה לתושבי איו"ש. אנשי הגדה לא הסכימו להתאחד עם אנשי עזה ועל קירות הערים נכתבו סיסמאות כגון" אַלְף וַואווי ולא ע'זאווי" קרי: (תנו לנו) אלף כלבים שוטים ולא עזתי אחד. מאז 2007 (השתלטות חמאס על עזה), העם הפלסטיני מפולג בין שתי ישויות שלטוניות: הרש"פ - בגדה והחמאס - בעזה ואין ממשלה מאוחדת.
בחירות כלליות לא נערכו כבר שנים רבות (הבחירות האחרונות לפרלמנט התקיימו ב-2006), ויש חשש לדיכוי פוליטי. מערכת הפועלת על פי אמות מידה דמוקרטיות ופתוחות לא יכולה להתנהל זמן כה רב ללא בחירות. ישאלו פלסטינים, לשם מה? הרי בבחירות 1996 ו 2006 שוטרים של הרש"פ הסתובבו חמושים באזורי הקלפיות ועודדו בוחרים להצביע בעד ערפאת ואח"כ אבו מאזן. הכין כאן הבחירות החופשיות והיכן כאן הדמוקרטיה.
וכאן אנו מגיעים אל אי עצמאות נוספת – אי העצמאות הכלכלית. הכלכלה הפלסטינית הקשורה בטבורה ובכל חלקי גופה לישראל, תלויה במידה רבה בתמיכה חיצונית (ישראל, מדינות ערב, האיחוד האירופי), ותחת מגבלות תנועה וסחר. אפילו לפני "חרבות ברזל" נמצא שבנושא תשתיות ושירותים קיימים פערים עצומים בתשתיות, שירותי בריאות, מים, חשמל וכו', בעיקר בעזה, אך גם באיו"ש. אם ייאמר כי הרש"פ ללא ישראל תקרוס בתוך ימים האמירה תהיה נכונה.
קיימת ביקורת הנמשכת כבר עשרות שנים מצד הקהילה הבינלאומית וישראל, על כך שהרשות אינה פועלת מספיק נגד הסתה לטרור, ולעיתים אף מתגמלת משפחות מחבלים (מה שמכונה "משכורות שהידים") ואובו מאזן יו"ר הרש"פ אף מתגאה בכך.
אחד הנושאים שגם כן מזוהים עם חולשותיה של הרש"פ הוא השחיתות השלטונית. הרשות הפלסטינית מואשמת בשחיתות, חוסר שקיפות, ומינויים פוליטיים וחרף הביקורות והדרישות מגורמים בינלאומיים היא טרם השכילה לנער מעליה האשמות קשות אלה. בשנים 1995 עד 2000 קיבלה הרש"פ מיליארדי דולרים לשם פיתוח תעשיות עתירות ידע, הייטק וגם תעשיות מסורתיות, ומה היה הישג הבולט של הרש"פ אז? בניית קזינו ביריחו.
״אז מה בכל זאת הצליחה הרש"פ לעשות? היא השכילה להציב בחלון הראווה, פסאדה, של מוסדות שמזכירים מדינה: יש פרלמנט, נשיא, שוטרים, מנגנוני ביטחון, מערכת בריאות וחינוך, נציגויות בחו"ל. הכל למראית עין. מי שמגיע לביקור מתרשם שהרש"פ היא מדינה בדרך. אבל מי שבודק היטב מעבר למה שרואים במעטפת החיצונית מבין שזו מדינה בדרך...לאבדון. חוסר האחדות, הפיצול בין עזה לגדה, הכשלים המנהליים והפוליטיים, ותלותם בגורמים חיצוניים – מצביעים על כך שהפלסטינים עדיין לא השלימו את כל הדרוש למדינה עצמאית יציבה ומתפקדת.
והיה אם מדינה פלסטינית תוכר באופן מוצהר ונרחב באופן חד צדדי כלומר, ללא הסכמת ישראל או מחוץ למסגרת של מו״מ מדיני, אלא בהחלטות של מדינות בודדות או של גופים בינלאומיים זה יהיה כמו הריון לא רצוי מחוץ לרחם. הדבר יצור תוצאה רבת השלכות, אך לא בהכרח תוביל מיד לשינוי ממשי בשטח.
באו"ם לדוגמה, ישודרג מעמד הרשות למדינה חברה מלאה (כיום היא רק "מדינה משקיפה"). בזירה הבינלאומית בכלל תירשם עלייה במעמד הדיפלומטי של "פלסטין" ותינתן לאבו מאזן ואנשיו גישה רחבה יותר לגופים כמו בית הדין הבינלאומי בהאג, ארגוני או"ם נוספים, ועוד. יופעל לחץ גובר על ישראל להכרה במדינה פלסטינית עשויה ובמקביל צעד כזה עלול להיתפס כביקורת על מדיניות ישראל בשטחים, ולהוביל לסנקציות, חרמות או חקירות משפטיות.
כיצד עלולה להגיב ישראל? ראשית, ישראל עלולה לטעון לאובדן הלגיטימציה למו״מ עתידי כלומר, ישראל תטען כי הפלסטינים "בורחים ממשא ומתן". מעבר לכך, ישראל עלולה להגיב בתגובה נוקשה, למשל, ישראל עשויה להקפיא כספי מיסים של הרשות, להרחיב בנייה בהתנחלויות, להגביל תנועת בכירי הרשות עלול לבוא פגיעה בשיתוף הפעולה הביטחוני דבר שעלול לערער את היציבות בגדה.
ומה יקרה בזירה הפנימית הפלסטינית? עשויה להיות מורגשת תחושת הישג לאומי כיוון שההכרה עשויה לחזק את הרשות הפלסטינית באופן זמני. אך ללא שינוי בשטח – אין שליטה מלאה בשטח, אין גבולות סגורים, אין ריבונות בפועל – מה שיוצר פער בין "הכרה" ל"עצמאות". מלבד זאת, עלולה לבוא החרפת הפיצול מכיוון שחמאס, שאינו שותף לתהליך הדיפלומטי, עלול לראות בכך מהלך לא לגיטימי.
בצד הישראלי לא רואים כיצד נושא המדינה הפלסטינית עולה על סדר היום אחרי אירועי ה-7 באוקטובר. התגרות כזאת מצד מדינות העולם עלולה להוסיף מתנגדים לרעיון , שתי מדינות לשני עמים" שכן יותר ויותר ישראלים שוללים מדינה כזאת ומסרבים לשמוע על "שכנים בנוסח הנוח'בא, מרוצצי ראשי ואונסי ילדות". המתנגדים לדמינה פלסטינית שיבואו גם מהמרכ ומהשמאל יעלו את הטיעונים הישנים: האיום הביטחוני הממשי, חולשת ההנהגה הפלסטינית, סירובה להכיר בישראל, האיום הדמוגרפי והטרור הגלובלי.
הרעיון של מדינה פלסטינית עצמאית אולי נשמע מושך כפתרון מהיר וצודק לכאורה, אך במציאות המורכבת של המזרח התיכון – מדובר בסיכון שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה. כל ניסיון לקדם פתרון חייב לקחת בחשבון לא רק את זכויותיהם של הפלסטינים, אלא גם את זכותה הקיומית והביטחונית של ישראל. והקמת מדינה פלסטינית – לפי כל אינדיקציה קיימת – אינה משרתת את המטרה הזו.
במילים פשוטות: הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית, שאינה מבוססת על הסכם עם ישראל, משמשת אולי כמחווה פוליטית כלפי העולם הערבי – אך בפועל, היא מעכבת את הקמת אותה מדינה. שלום אמיתי לא מושג בכנסים ובנאומים – אלא במו"מ עיקש, מורכב, שבו שני הצדדים מקבלים זה את זה ומוותרים על חלק מתביעותיהם. רק כך תקום מדינה פלסטינית – אם וכאשר תקום.
לא כל סכסוך לאומי חייב להסתיים בהקמת מדינה. בעולם קיימים מודלים שונים של אוטונומיה, שותפות אזרחית או איחוד עם מדינה קיימת (למשל ירדן). פתרונות אלה עשויים להציע מסגרת יציבה יותר, מבלי להקים ישות שעלולה לסכן את ישראל ולערער את האזור כולו.״
התרעות פיקוד העורף