במחקר בו נאספו נתונים מ- 111 אנשי ביטחון, בהם חיילים בשירות סדיר, אנשי קבע וחיילי מילואים נמצאו נתונים מדאיגים. אחת השאלות הישירות שנשאלו במסגרת המחקר הייתה השאלה שפסיכיאטרים מונחים לשאול כל אדם שקיים חשש לחייו: "האם יש לך מחשבות אובדניות?". התשובות חשפו את המציאות הקשה והופכות את הבטן: לא פחות מכשליש (30%) מהמשיבים דיווחו על מחשבות כאלה, בדרגות חומרה שונות, כשמרבית הדיווחים התקבלו מקרב אנשי הקבע והמילואים וכ- 10% מהמשיבים דיווחו על סימפטומים פוסט-טראומטיים ברמה גבוהה ביותר, שניתן ליחס אותה להפרעה פוסט-טראומטית.
לצד זאת, נמצא כי רבים מהנבדקים (75%) ציינו כי הם אינם פונים מיוזמתם לקבלת עזרה מקצועית, ורבים (52%) הודו שהם נוטים להסתיר רגשות שליליים. בהקשר זה המחקר מצא קשר בין שתי התופעות: ככל שהמשיב הסווה רגשות שליליים, כך נטייתו להימנע מפנייה לעזרה הייתה גבוהה יותר. דפוס זה מכונה במחקר "הימנעות כפולה" - הסתרה פנימית מחד, והימנעות מקשר טיפולי מאידך.
"פוסט טראומה (PTSD) אינה רק זיכרון רע או חלום מטריד. מדובר בהפרעה נפשית שמתבטאת בין היתר בפלשבקים, סיוטים חוזרים, עוררות-יתר, הימנעות מגירויים שקשורים לאירוע, חוסר שקט רגשי, אשמה, ניכור, דיכאון ולעיתים קרובות גם סימפטומים דיסוציאטיביים – תחושת ניתוק מהעצמי או מהמציאות" מסבירה ד"ר גבי קאשי רוזנבאום, "אצל רבים, הסבל אינו נראה לעין – הם מתפקדים, עובדים, צוחקים. אך בפנים הם נשחקים לאט. יש סימנים שכדאי לשים אליהם לב גם אם האדם טוען שהכול בסדר: שינויים חדים בהתנהגות, ריחוק חברתי, ירידה חדה באנרגיה או עניין, קושי בשינה, עצבנות מוגברת או תחושת ריקנות כללית. דווקא מי שטוענים שהכול 'רגיל' עלולים להסתיר את המצוקה העמוקה ביותר".
תמיכה חברתית בעיקר מצד בני משפחה וחברים נמצאה כבעלת תרומה למיתון הסימפטומים, להפחתת מחשבות אובדניות ולשיפור התחושה הכללית. אמונה דתית נמצאה כקשורה לשביעות רצון מהחיים גם בקרב מי שנחשפו לאירועים טראומטיים. "אלה מנגנוני חוסן חשובים, אבל הם לא יכולים להחליף טיפול מקצועי. האמונה נותנת משמעות ותחושת יציבות, אך במקרים רבים אינה מספיקה להתמודד עם עומס נפשי חמור." מבהירה ד"ר קאשי רוזנבאום.
"המשרתים בקבע ובמילואים חוזרים לחיים האזרחיים אך נותרים ללא מענה מערכתי מספק, לא מבחינת רצף טיפולי, לא מבחינת מעקב, וגם לא מבחינת פתיחות תרבותית שמאפשרת להם לדבר על מה שעברו. רבים מהם חווים תחושת חוסר משמעות, אובדן זהות, רגשי אשם על הפגיעה במשפחה, בילדים, בעבודה, ומצוקה עמוקה על כך שלא נותרו עם חבריהם בזירה הלוחמת שם הם מרגישים בעלי ערך. בבית הם כבר לא מזהים את עצמם" אומרת עורכת המחקר ומוסיפה: "שאלות ישירות על מחשבות אובדניות אינן מסוכנות, להפך, הן מבהירות לאדם במצוקה שהוא לא לבד. חשוב לשאול, גם כשזה לא פשוט. חשוב להבין, האדם האובדני כמעט תמיד נמצא באמביוולנטיות - הוא חושב על מוות, אבל מחפש גם תקווה. לפעמים, שאלה אחת אמיצה, שנשאלת בלי שיפוט, בלי קלישאות ובלי פחד – יכולה להיות קרש ההצלה שאותו אדם מחפש".
התרעות פיקוד העורף