בעוד שבסדר הישן, חיזבאללה שפעל כמדינה בתוך מדינה הקפיד לצייר את עצמו כמגן לבנון וכמסייע לממשלת לבנון הנבחרת, הרי שכעת, זו לראשונה, חיזבאללה מאיים (בלשון שאינה משתמעת לשני פנים) על ריבונותה של ממשלת לבנון.
אין ספק שיש כאן פוטנציאל אדיר להפסקת פעולות האיבה בין ישראל לשתיים מאויבותיה הגדולות ביותר, וזו אכן הזדמנות לתחילתו של סדר אזורי חדש: עם לבנון שעימה ברמה המדינתית אין לישראל חילוקי דעות מהותיים בסוגיות שטח ותפיסה אזורית, וגם עם סוריה שמקומה הגיאוגרפי הוא קריטי לכל סדר אזורי חדש שייווצר.
בתהליך מנוהל נכון יש סיכוי להרחיב את הסכמי אברהם לפחות עם לבנון, שחלק ניכר מאוכלוסייתה (העדות הנוצרית והדרוזית) אינו מתנגד לישראל, ובמובן הזה יש מכנה משותף יחסי בינו לבין מקבלי ההחלטות בממשלת לבנון.
לפי הגישה הנגדית, יש ניסיון כמעט נואש של הממשלות בסוריה ובלבנון למצוא חן בעיני ארה"ב וממשל טראמפ בכדי לקבל לגיטימציה רשמית, לזכות בהסרת חסמים ומגבלות ולפתוח בשיקום כלכלי מאסיבי ששתי המדינות מאוד זקוקות לו. הנתיב הזה עובר בחלק ניכר מהסוגיות דרך ישראל, ולכן הן זקוקות ל"חותמת הכשרות" הישראלי שתלבין אותן באופן רשמי בעיניים האמריקניות.
לפיכך, ממשלות סוריה ולבנון מוכנות לחתימה על הסדרים זמניים בלבד עם ישראל שבראייתן יספיקו למטרה זו, תוך חילוץ וויתורים קרקעיים מישראל בתמורה לכך, והימנעות בכל דרך מחתימה על נורמליזציה מלאה איתה, תוך דחיית הנושא למועד לא ידוע בעתיד.
המטרה: מניעת כל תקדים בלתי הפיך-השגת תמורות מוחשיות (שיקום, נסיגה קרקעית ישראלית) ולגיטימציה בינלאומית בדגש לאמריקאית, תוך "מריחת זמן" והעברת תקופת טראמפ בשלום, שלאחריה ינסו (בלבנון בלית ברירה, ובסוריה מתוך כוונת מכוון) להחזיר את הסדר הישן על כנו (לאחר שוויתורים ישראלים כבר בוצעו).
מנוף הלחץ של ישראל
דו"ח של הפנטגון שהועבר לקונגרס לפני חודשיים מציג שגורמים מאל קאעידה שואפים להשפיע על הממשלה הסורית החדשה, ובמקביל התבטא השליח האמריקני לסוריה כי בעקבות האלימות הבין עדתית בסוריה, יתכן שממשלה ריכוזית מאוד בסוריה אינה רעיון טוב ויש לחפש פתקון אחר בדמות "קצת פחות מפדרציה".
אבל, בראייתי נכון יהיה לנסות ולמצות כל הזדמנות שיש ליצור כאן סדר אזורי חדש. בסיוע ארה"ב שממילא לוחצת לכיוון הזה, אפשר יהיה ליצוק לו את היסודות הנכונים ולוודא שהתהליך אינו הפיך. אולם, בגלל הסיכון הנובע מהגישה השנייה שהצגתי, חובה על ישראל לאמץ גישה זהירה מאוד המתבססת על המציאות ולא על תפיסת המציאות.
כלומר, קביעת מחיר קבוע ובלתי הפיך על השתתפותן של המדינות במלחמה נגד ישראל שהוא גם בבחינת מסר לאזור: מי שמכיר מעט את הצד השני, מבין שנזקים הישירים מהמלחמה אף פעם אינם נחשבים מחיר בעיניו. מה שקורה לאחריה שאינו תלוי כסף, הוא בהחלט כן.
בהקשר הזה מוטיב הקרקע ואחיזת השטח חשוב: ישראל תוסיף להחזיק בנכסים ביטחוניים שמקנים לה עומק אסטרטגי מסויים בשטחן של שתי מדינות אלו וחיץ מאזרחי מדינת ישראל, אם החזקה ישירה ע"י כוחות צה"ל או באמצעות כוחות פרוקסי מטעמה של מדינת ישראל (הדרוזים כדוגמה).
הסדרי שביתת הנשק מ-1974 שמוזכרים כל הזמן בדיווחי התקשורת, אינם רלוונטיים עוד: ההסדרים נעשו מול ממשלה וותיקה ויציבה עם צבא, וזה אינו המצב כאן. יתירה מכך, גם אם היה לממשלת א-שרע צבא, הרי שמדובר בצבא של ג'האדיסטים, שישראל לא הייתה מעוניינת שיישבו על הגבול שלה. ולפיכך, קווי 1974 אינם רפרנס לשום הסדר עתידי במקרה הנוכחי.
הפסקת מימון, החרמת חשבונות בנק, מניעת נגישות לאוכלוסיה האזרחית והשפעה עליה באמצעות תוכניות סוציאליות, הפסקת הדעווה ועוד ועוד. הסדרים שיתמצו רק התחום הביטחוני-צבאי סופם להיעלם ולא להחזיק מעמד.
התמונה המלאה
חשוב לציין, כי בעודנו מדברים על העתיד, כל אחת מהממשלות (בסוריה ולבנון) נתקלות בקשיים משמעותיים למימוש התחייבויותיהן. בלבנון, אמירתו האחרונה של נעים קאסם מזכ"ל חיזבאללה (המובאת בראשית הטור) מעידה כאלף עדים על פוטנציאל לא קטן לפריצת מלחמת אזרחים חדשה בתוך לבנון.
כשמסתכלים על המציאות מזווית מאוזנת, ברורה בעיניי הזהירות המתבקשת מצידה של ישראל בהתנהלות מול סוריה ומול לבנון, ואם כבר הצורך להגיע למצב בלתי הפיך מולן כל עוד טרמאפ מכהן כנשיא ארה"ב.
התרעות פיקוד העורף