בתקיפת הדירה בשכונת רימאל בעזה, שהביאה עליו את הקץ, סילקו השב"כ וצה"ל אסטרטג תקשורתי מהמעלה הראשונה. לפי הדיווחים משם, איתו נהרגו עוד שישה בני אדם, בהם אשתו, בנו ובתו. אל־כחלות, בן 40 במותו, לא היה סתם דובר, אלא עיצב את תודעתם של רבים, גם ישראלים, באמצעות שימוש במסרים מדויקים והפצתם, או מהלכים מתבקשים שנועדו לשרת את מפקדיו. הוא לא רק פיקח על סרטוני החטופים, אלא שקל היטב והחליט גם על עיתוי פרסומם - לרוב במוצאי שבת, כאשר הישראלים יוצאים ממנוחתם לעצרות המחאה, או בזמנים קריטיים במו"מ.
בעסקת החילופין בתחילת השנה פרסם אבו עוביידה ראשון את שמות המשוחררים לפני כל פעימה, ובכך יצר ציפייה דרוכה אצל הציבור בארץ וברצועה. טקסי השחרור המצולמים היו מופעים משוכללים בהנחייתו. ביודעו כי העולם כולו צופה בתמונות, הוא בחר את המיקום (למשל שכונות חרבות), את התכנים שייכתבו על השלטים (חלקם בעברית), וגם ביים את הטקס. התצפיתנית אגם ברגר, למשל, הוצאה מבין הריסותיו של בניין ולא מתוך מכונית. כך תועד לא רק השחרור, אלא גם ההרס.
נאומיו המוקלטים שודרו בתדירות של פעם בחודש בממוצע לאורך המלחמה. שפתו הייתה גבוהה, כיאה לאדם משכיל, ומצד שני בהירה לכל. המסרים כללו פנייה לא רק לממשלת ישראל, או ניסיון להשפיע על הציבור הישראלי ועל הנהגתו, אלא לפני הכל חיבוק לאוכלוסיית עזה וקריאת מצוקה מהרחוב הערבי או ממשלות ערב.
השבוע הופצה במרחבי הרשת עבודת התזה של אבו עוביידה במסגרת לימודיו באוניברסיטה האסלאמית של עזה. אומנם זוהי עבודה לסיכום התואר השני, אבל היקפה כדוקטורט, והיא נושאת 656 עמודים.
אבו עוביידה עשה מחקר השוואתי, שבו בחן את היחס לארץ הקודש על פי שלוש הדתות המונותיאיסטיות. מסקנתו בנוגע אלינו הייתה כי אף שהציונות היא תנועה חילונית, הרי כיבוש הארץ כולה הוא עבורה מצוות אבות הנעוצה עמוק באמונה הדתית.
אל־כחלות מצטט מהנביאים יחזקאל, עמוס, עזרא ואחרים, אבל גם מנהיגים מודרניים, כמו הנשיא חיים ויצמן, ראשי ממשלות ישראל מדוד בן־גוריון ועד בנימין נתניהו, ואף הוגים כמו הרב יהודה אלקלעי, המשורר היהודי הגרמני משה הס וראש ישיבת בית אל, הרב זלמן ברוך מלמד.
ועדיין, למרות הרמה הגבוהה של לוחמת תודעה שהוציא תחת ידיו, מערכת הביטחון בישראל העמידה מול אויביה במלחמה הזו מערך משוכלל עשרות מונים. אפשר לומר כי בסוג הזה של לחימה, התעלתה ישראל על עצמה כפי שלא עשתה באף מלחמה לפניה. לוחמת התודעה הישראלית הייתה לא רק מוצלחת, אלא גם מדויקת מבעבר. היא כבשה שטחים חדשים שטרם נוסו ורשמה הישגים רבים. מטבעה, איש אינו מנופף בה.
אחד ההישגים החשובים בתחום הזה רשמה ישראל בהצלחתה לגייס את התקשורת הסעודית. ערוץ אל־ערבייה ובנו הצעיר אל־חדת', מהערוצים החשובים בעולם הערבי, הפכו לתחנות הבית של הממסד המדיני־ביטחוני בישראל. כך גם העיתון א־שרק אל־אווסט. כלי תקשורת אלה משמשים להפצת מסרים על בסיס יומי בידיהם של מקורות ישראליים, שעושים בהם שימוש לצורכיהם.
בעבר כתבתי כאן בהרחבה על האפקט שיצר שיתוף הפעולה הזה על חיזבאללה. הדפוס היה קבוע וחזר על עצמו מאה פעמים ויותר: מיד לאחר תקיפה ישראלית, פרסמו ערוץ אל־ערבייה או ערוץ אל־חדת' את שמו ותפקידו של הקורבן מפי מקורות שזהותם לא צוינה. כך למד הדרג הלוחם בחיזבאללה דווקא מידי אויביהם הסעודים והישראלים, ובערבית, על הקורבן הטרי שאיבדו.
עצם המעקב אחרי המטרה וגילוי מיקומה הם חדירה מודיעינית עמוקה. הפרסום המיידי של הריגתו, בעוד גופתו המפוחמת עולה באש במכונית, היא מהלומה נוספת, ששללה מהם את האפשרות להכיר לו כבוד ולהציגו כפי שרצו. כך שוב ושוב, מהפעיל הזוטר ביותר שהותקף ועד לבכירים מכולם. זאת הייתה השפלה כפולה, מתמשכת, שהותירה את חיזבאללה בחוסר אונים.
רק השבוע אפשר היה לראות מופעים נוספים מהסוג הזה. ביום ראשון בבוקר, למחרת הפגיעה באבו עוביידה, פרסם ערוץ אל־ערבייה ידיעה שאישרה את מותו בדירה שהותקפה. המקור, לטענת הערוץ, הם בני משפחתו ופעילי חמאס באזור התקיפה. יש להטיל ספק רב בטענת הערוץ כי המקור אכן פלסטיני.
חמאס לא תחשוף מידע כה רגיש שאינה רוצה שיפורסם, ולא באוזני ערוץ שחָבַר לאויב. ישראל ניסתה בכך לדחוף את חמאס להודות במותו, וזאת כדי להשפיע לרעה על הלוחמים שלהם ולזרוע בהם תסכול. בערבו של אותו יום, לאחר שחמאס לא התייחסה למותו, פרסמו צה"ל והשב"כ הודעה רשמית שגילתה כי חד'יפה אל־כחלות הגיע לקץ דרכו.
ביום שלישי חזר המקרה על עצמו, הפעם בזירה אחרת. העיתון א־שרק אל־אווסט דיווח, לטענתו מפי מקורות בצנעא, על בריחה המונית של מפקדים בכוחות החות'ים. "מבוכה ואימה חסרת תקדים אוחזות בארגון החות'י", דיווח העיתון, שציטט מקורות יודעי דבר בצנעא. גם כאן מוטב להטיל ספק: החות'ים לא יגלו דווקא לעיתון סעודי, פרו־ישראלי, מידע כה רגיש. ואין זה ממנהגם לגלות בכלל.
הלחימה הזו מתנהלת כך מדי יום, חלקה גם באמצעות עיתונאים ישראלים המגויסים בידי מקורות ישראליים לפרסם ידיעות שנשקלו היטב ומאחוריהן מסתתרת מטרה טקטית. וזה רק קצה המזלג. אבו עוביידה אומנם ביצע את מלאכתו כהלכה, וסביר כי יורשיו יידעו לחקות את דפוסי פעולתו. אבל מולו הציבה ישראל מענה תודעתי רחב שהופעל בידי ידיים נעלמות.
התרעות פיקוד העורף