לדבריו, ״כמעט כל ועידה ערבית-איסלאמית המתכנסת בשנים האחרונות, זוכה לכינוי הלא מחמיא בערבית ‘מואתמר אל ויפאק ואלניפאק’ – היינו: ועידת ההסכמה והצביעות. כך גם הוועידה שהתכנסה בימים האחרונים בדוחה בירת קטר. הוועידות הללו הפכו למשל ולשנינה וההיפך הגמור להחלטות רציניות ונחושות״.
אלעד ציין כי המנהיגים המשתתפים ״ספוגים בחילוקי דעות דתיים (סונים ושיעים), טעונים בהיסטוריה של סכסוכים פנימיים, שבעי מחלוקות טריטוריאליות, סופגי ביקורת בגין שלטון משפחתי ודיקטטורות או זיקה לשבטיות ולתיאוקרטיות, וקריאות ‘בוגדים’ עקב השפעת מדינות זרות. הוסיפו לכך את הפערים הכלכליים ופערי התפתחות טכנולוגית ותתקבל תמונה נאותה של מיהם אותם שליטים ומה מידת השפעתם״.
הוא הוסיף: ״התבוננתי בשלושים ומשהו הנציגים שישבו מסביב לשולחן בדוחה ותהיתי אילו פערים עצומים קיימים בין מדינותיהן של המנהיגים הללו. אלה לא רק ההבדלים הדתיים – הסונים מול השיעים – אלא הרבה יותר מכך. מה מחבר למשל בין נשיא מאוריטניה אל ע’זואני ואבו מאזן יו”ר הרש״פ?".
בזמן שעיתונים קטארים תיארו את הפסגה כ״רגע מכונן בהיסטוריה של פעולה ערבית משותפת״, טען אלעד כי ״הוועידה הזאת הייתה רחוקה מאוד מהצלחה. פעם אחר פעם נכשלות הוועידות הכלל ערביות והמוסלמיות כי אין משהו שיחבר ביניהן, אותו דבק שחסר כל כך, ושוב ושוב הוא מעמיד את מדינות ערב והאסלאם באור מגוחך״.
לדבריו, ״מלבד זאת יש מתחים מובנים בין מונרכיות שמרניות לצד רפובליקות מהפכניות, חילוניות לצד איסלאמיסטיות – יתקשו להגיע להסכמות על עקרונות משותפים גם בשאלות בסיסיות של ממשל, דת וחוק. מעצמות עולמיות (ארה״ב, רוסיה, סין) מפעילות לחץ על מדינות בודדות בהתאם לאינטרסים שלהן, ומפרקות קואליציות פנימיות. חלק מהמשברים האזוריים (סוריה, לוב, תימן) תלויים גם בגורמים בינלאומיים ולכן לא ניתנים לפתרון רק בזירה הערבית/המוסלמית״.
בהמשך הדגיש כי ״לליגה הערבית או לארגון לשיתוף פעולה אסלאמי אין סמכות מחייבת: החלטות אינן נאכפות, ואין כוח צבאי או כלכלי משותף משמעותי. אי-קיום מנגנוני יישוב סכסוכים אפקטיביים מביא לכך שהחלטות נשארות בגדר ‘הצהרות סיכום’״.
ולבסוף, הוא סיכם: ״האכזבה של הציבור הערבי והמוסלמים בכלל העולם ניכרת היטב במתן האמון בוועידות הללו. הציבור הערבי והמוסלמי מצפה לאחדות סביב סוגיות טעונות (פלסטין, ירושלים, מלחמות אזוריות), אך המנהיגים מעדיפים לשמר גמישות מדינית ולהימנע מוויתורים שיפגעו באינטרסים פנימיים. אם קיימת דאגה בישראל היא צריכה להיות מבידוד בינלאומי, מחרם מסחרי, ומחרם תרבותי ואקדמי. לא מהעולם הערבי והמוסלמי״.
התרעות פיקוד העורף