“כיוון שהצבא החליט לסגור את מערך מסוקי הקרב, החלטתי לכתוב ספר שיתעד את ההיסטוריה של המסוקים", מתארת הלפרין. “הספר כבר היה כמעט מוכן ב־7 באוקטובר. ביום זה התגלו היכולות של מסוקי הקרב. שני מסוקי אפאצ’י היו בכוננות, בבסיס רמת דוד שבצפון ושני מסוקים נוספים היו בכוננות ארוכה בבסיס רמון בדרום. ברגע האמת, אלה היו ארבעת מסוקי הקרב הראשונים שהגיעו לעוטף. הם הוזנקו לאוויר, ויתרו על בדיקות השגרה, קיצרו נתיבים באוויר וטסו לעבר גבול ישראל־עזה.
“אף אחד לא ידע להסביר להם למה השמיים של עזה נקיים לגמרי, כשמעל יישובי העוטף מיתמר עשן שחור וסמיך, שלא מאפשר לראות מה קורה תחתיו. הם צללו לתוך העשן, כשריח חריף של אבק שריפה ממלא את חלל הקוקפיט. גם במלחמה, שהחלה בתמרון הקרקעי בעזה, התברר שהם נחוצים מאוד, והצבא שינה את דעתו והחליט לרכוש טייסת נוספת של אפאצ’ים. אני חושבת שזו פעם ראשונה בהיסטוריה הצבאית העולמית שבה קורה מצב שבו מחליטים לסגור טייסת, ואז, בעקבות מלחמה, מכפילים את כוחה".
מסוקי הקרב היו הגוף היחיד שהצליח להתארגן מהר ולפעול. הם היו היחידים שלא חיכו להנחיות מלמעלה, הם פשוט טסו לעוטף בתקווה שעד שיגיעו לאזור המצב יהיה ברור יותר ויגידו להם מה לעשות. אבל לא, לא אמרו להם מה לעשות. הם היו צריכים להבין בעצמם איך להתנהל בסיטואציה בלתי אפשרית. הם ליקטו מידע בטלפונים הניידים, קיבלו מיקומים בוואטסאפ או דרך 'גוגל מאפס', ואלתרו. הם ראו את הסתערות המחבלים על הגדר והעבירו את המידע הלאה. הם רק לא אמדו את ההיקף".
מטוסי הקרב המריאו לאזורי אסדות הגז ולנקודות פגיעות כאלה. אבל ב־7 באוקטובר זה לא היה רלוונטי כי התקיפה אירעה בעוטף עזה. אף אחד לא קם ואמר למטוסים לא לטוס לאסדות הגז, אלא לטוס לעוטף, ובמקום זה המטוסים פטרלו שם במקום לטוס לגבול עם עזה. השאלה היא לא איפה היה חיל האוויר, אלא איפה הוא היה צריך להיות. אני חושבת שזה חלק מליקוי המאורות שהיה באותו היום. לא הבינו את העוצמה של מה שקורה, ולא ידעו להפעיל את הכוח בצורה נכונה".
עדויות טייסי קרב המובאות בספר חושפות את התחושות שמלוות אותם מאז המחדל ב־7 באוקטובר. “נורא לשמוע את התסכול שלהם", המחברת אומרת. “הם סיפרו לי בלי היסוס על הבכי שלהם. כשנגמר החימוש לארבעת המסוקים בשעות הראשונות, הם היו צריכים לטוס בחזרה לבסיס, ולבזבז 20 דקות בלהתחמש מחדש, כשכל דקה של טבח היא נצח. זה תסכול וכאב לב נוראי שהם סוחבים עד היום".
ספרה הנוכחי מתעד בחלקו הראשון את מלחמת “חרבות ברזל", מ־7 באוקטובר ועד סיום מבצע “עם כלביא" בשמי איראן. חלקו השני סוקר את ההיסטוריה של מסוקי הקרב הצה"ליים מאז מלחמת לבנון הראשונה (1982) ועד ההחלטה לפרק את מערך מסוקי הקרב ב־2022. “צה"ל קנה את מסוקי הקרב כאחד הלקחים ממלחמת יום הכיפורים, שלפיו צריך להתמודד עם מתקפת פתע של טנקים", הלפרין מסבירה. “אבל רק במלחמת לבנון הראשונה המסוקים באמת פעלו נגד טנקים וגם גילו את מגוון היכולות שלהם, מסיכולים ממוקדים, דרך ליווי כוחות במבצעים מיוחדים ותפקוד כמעטפות הגנה על חיילים ועד תקיפת בתים. אפילו חילוצים בלבנון הם הצליחו לעשות".
את מרגישה שהם מקבלים את ההערכה הראויה? בשנים האחרונות טייסים מצאו את עצמם בלב סערות פוליטיות, בזמן המאבק סביב הרפורמה המשפטית, וגם סביב “מכתב הטייסים" שפורסם באפריל האחרון וקורא לסיום המלחמה.
“לא, הם לא מקבלים את ההערכה הראויה. הם מותגו בעל כורחם בעניין הפוליטי, וזה ידבק בהם לנצח, לצערי. זה גם מאוד כואב להם, שממתגים אותם פוליטית. הם אנשים מאוד איכותיים מבחינה ערכית, צנועים ועובדים קשה מאוד כדי להגן על חיילי צה"ל בשדה הקרב, ועלינו".
התרעות פיקוד העורף