בערך מתחילת המלחמה זה כך. בעוד שמלחמה היא סט של מאמצים מקבילים (צבאי, מדיני, כלכלי, אזרחי, משפטי, תודעתי ועוד), אצלנו כבר שנתיים זה בעיקר צבאי, עם הבלחות מדי פעם של יתר המאמצים בעיקר לצורך מענה לבעיות אד הוק שצצו במעלה הדרך.
ניהול המלחמה היה בהתאם: מערכה צבאית דלילה ולצידה עיקר המסה היה של מלחמת תודעה שנועדה לעורר מלחמה מדינית ואזרחית, שתכפה על ישראל את סיום המלחמה, כשחמאס עדיין הכוח הדומיננטי ברצועה. כך, בעוד שישראל מדברת בשפה הצבאית, חמאס מדבר בשפה אזרחית וכל תכליתו היא בעיקר בתווך האזרחי (ריבונות ומשילות ברצועה, או בשליטה ישירה או במודל חיזבאללה בלבלנון).
השיח בשני קווים מקבילים מבלי להבין מה באמת מרכז הכובד של חמאס (וכאן הביקורת מופנית לגורמי המודיעין “המומחים”, הממסד הביטחוני והדרג המדיני גם יחד), הוא אולי הפספוס הכי גדול של האסטרטגיה הישראלית במלחמה. אני משער בסבירות לא קטנה כי, מאמץ ישראלי בתחום האזרחי ברצועה זהה בהיקפיו לזה הצבאי, היה מניב זה מכבר את סיום המלחמה.
השלב הנוכחי במלחמה, הוא שלב פינוי האוכלוסיה מהעיר עזה. התכלית המתוארת לו היא צבאית לחלוטין: למנוע פגיעה בחפים מפשע בעת ההכרעה הצבאית שתבוא לאחר מכן.
אבל, וזו הטענה המרכזית שלי: פינוי האוכלוסייה אינו חלק רק מהמאמץ הצבאי. פינוי האוכלוסייה הוא חלק עיקרי דווקא במאמץ המדיני-תודעתי-אזרחי נגד חמאס, תחת ההבנה שמדובר, הלכה למעשה, בהוצאת שארית הריבונות שעדיין יש לחמאס ברצועה מידיו של הארגון, והפיכתו בעצם לריבון ללא נתינים וללא ריבונות (שלא לדבר על חיסול מקור ההכנסות המרכזי של חמאס בימים אלו).
זהו אולי הנראטיב הכי חשוב בשלב הנוכחי, שכן הוא פוגע ישירות וכבר עכשיו, בדבר שהכי חשוב לחמאס: מעמדו ושליטתו ביום שאחרי. ללא אוכלוסיה אין לו את אף אחד משניהם, ובמלים אחרות הוצאת האוכלוסייה שומטת את הקרקע מתחת לתוחלת (הפוטנציאל) שהארגון היה סבור שיש לו ליום שאחרי.
לכן, קיימת סבירות לא מבוטלת בכלל שפינוי אפקטיבי של רובה המוחלט של האוכלוסייה, יחולל מפנה תודעתי משמעותי וחמאס יבקש לעצור את הסחף הזה באמצעות שחרור חטופים ללא תנאים כבר כעת, ומבלי שנידרש להגיע לשלב ההכרעה הצבאית בסמטאות עזה, שלב שממנו, ככלל, הוא היה מעדיף להימנע.
אז מה עושים?
המשמעויות שעל ישראל לגזור היא מיידית ומאוד מהותית: יש לערוך כבר עתה מספר צעדים קריטיים, שיחזקו את ההשפעה התודעתית על שארית חמאס בעזה, ויביאו אותו למצב של רצון לעצור את הסחף, נכונות להתפשר ולחץ מבפנים על פני אנשי הקו הניצי בו.
ראשית יש יצירת חלופה לחמאס למצב הקיים: ללא חטופים בידיו העדיפות הייתה לכיוון של הכרעה צבאית מודל חומת מגן. אבל, בשל המצב הייחודי והחובה המוטלת עלינו לשחררם, נכון יהיה להציג לאלתר של תוכנית מפורטת להגליית שארית בכירי חמאס עזה, שכוללת ארצות קולטות, מענק כספי ואולי חסינות אישית (ומשפחתית – המוטיב המשפחתי חשוב מאוד) לפרק זמן קצר.
כל זאת בתמורה לחטופים ומסירת הנשק. תוכנית כזו תיצור מציאות חלופית לזו הנוכחית, ולראשונה תיצור התלבטות בתוך חמאס פנימה (כי כיום זה או למסור את הנשק ולהיעצר או למות על חרבך).
בהקשר ישיר, השבוע פרסם מתאם פעולות הממשלה בשטחים כי שורה של בכירי חמאס בעזה (ראש ועדה ממשלתית, ראש ועדת החוץ והביטחון, שר בממשלת חמאס, חבר מועצת העיר עזה) הגישו לישראל בקשות לאישור עבורם ועבור בני משפחותיהם לעזיבת עזה למדינה שלישית.
הבקשה סורבה ואני תוהה מדוע. דווקא עכשיו נכון לפעול הפוך. הפוך בדיוק: לאשר את יציאתם ולנופף בה כהמשלה לאלטרנטיבה הקיימת לכלל אנשי חמאס ברצועה בתמורה לחטופים ולנשק. יתירה מכך, יציאתם מהרצועה תפגע קשות בלגיטימציה הציבורית בעזה לחמאס ולשלטונו ותדרבן גם את האוכלוסיה לבקש לצאת.
שנית, מיצוב חלופת מגורים “קורצת” ושהייה בשטח הרצועה : צילום אזור סטרילי לשהיית הציבור בעזה, שיהיה בעל נראות טובה, אוהלים מטופחים ועמידים בגשם, בתי חולים שדה, אזורי חלוקת מזון מסודרים ועוד. מטרתו: דירבון יציאה מעזה והיפוך תודעתי בציבור שניתן להשתחרר ממרותו שלחמאס ללא חשש.
בנוסף, תחילת הגירה מרצון מעזה בהקדם: בשבועות האחרונים אנו מדווחים על יציאה של קבוצות קטנות של אזרחים מעזה, דרך נמל התעופה רמון למדינות שלישיות. אתמול אלו היו 550 איש על גבי ג’מבו מולדבי של חברת TERRA AVIA שהמריאו לאיחוד האמירויות ולסרילנקה.
"חווית ההצלחה" של אלו שעזבו היא סופר קריטית בדיווחים לאחור ברשתות החברתיות לציבור שנותר בעזה, שסביר (ע”פ תוצאות הסקר הפלסטיני האחרון בעניין ממאי 25) שירצה גם. אני מתלבט בין הצורך לפרסם את היציאה (שעלול לעורר התנגדות ולעצור את המהלך) לבין קמפיין כללי שיעודד הגירה מרצון מהרצועה ומיועד לאזני תושבי הרצועה. בכל מקרה, קמפיין כזה הוא קריטי גם בהשפעה התודעתית על חמאס עזה ועל התוחלת שהוא רואה לעצמו ליום שאחרי, ולפיכך סבירות גבוהה שינסה לעצור את הסחף (באמצעות שחרור חטופים).
עוד פעולה הכרחית היא יצירת חלופה ניהולית/שלטונית לחמאס כבר עתה: איחוד האמירויות לפחות ואולי גם ערב הסעודית הסכימו זה מכבר (אמצע 2024)ליטול על עצמן את הניהול האזרחי, בתנאי שחמאס אינו נמצא עוד עם נשקו. לפי שעה צה”ל כבר שולט על 75 אחוזים משטח הרצועה, וניתן לשקול להכניסן (בהובלת ארה”ב ובמעטפת ביטחונית ישראלית כמובן) לשטחים שכבר בשליטת ישראל.
זאת מתוך רצון להשפיע על חמאס תודעתית שאין לו כל פוטנציאל ביום שאחרי המלחמה, ובכך לזרז את מוכנותו לסיים את המלחמה בתנאיה של ישראל, כמובן עם החזרת החטופים. להערכתי זה ישים, וקריטי שיבוצע במקביל ולא בטור, מה גם שהדבר עשוי לחזק מאוד את גוש המדינות החדש שיתגבש כמובילות הסדר האזורי החדש במזה”ת עם סיום המלחמה.
בשורה התחתונה, הגיע הזמן שנפנים כי ההתמודדות העיקרית עם חמאס צריכה להיות במישור האזרחי וצריכה לחסל את הפוטנציאל שהארגון רואה לעצמו ביום שאחרי ברצועת עזה אם רק יחזיק מעמד. הלחץ הצבאי חייב שיישמר והוא כלי חשוב, אבל הוא לא זה שיכריע את חמאס בהקדם אלא רק במלחמת גרילה לאורך זמן.
התרעות פיקוד העורף