התוכנית של צה״ל מבוססת על הפעלת אש מסיבית, מעבר יסודי בתוך העיר וטיהורה - מעל הקרקע ומתחתיה. בהנחה שצה״ל יעמוד ב־60%- 80% מהמטרות שהציב לעצמו, ייתכן שזו תהיה הכרעה של ממש: מצב שבו לחמאס לא תישאר מסגרת צבאית לוחמת מסודרת, מלבד כמה כוחות במחנות המרכז.
אלא שכאן טמונה הבעיה הגדולה: ישראל אינה מניעה כיום בריתות אזוריות, ואינה מאגדת כוחות מתונים מהעולם הערבי ומהשכונות שיבנו פלטפורמה כפולה: האחת לצמצום החיכוך הצבאי ומשך הלחימה, והשנייה ליצירת אלטרנטיבה שלטונית בעזה. במקביל, גורמים בימין הקיצוני מקדמים זה זמן נרטיב שלילי על מצרים, ומנסים להוביל למשבר בין המדינות באמצעות הפצת ספינים באוויר, שישפיעו על דעת הקהל בשתי המדינות.
התקיפה האווירית בקטאר הייתה מוצדקת, אך עיתויה כנראה בעייתי. תוצאות התקיפה הפכו את קטאר, שהייתה עד אז מדינה "מוקצה" בעולם הערבי המתון, למדינה שמכתיבה כיום קו ניצי נגד ישראל, וניתקה אותה ממדינות מתונות שאמורות להוביל את מהלכי "היום שאחרי" בעזה ולבנות מציאות אזורית חדשה במזרח התיכון כולו.
התנהלות ישראל מזכירה את אותו בעל חיים צמא, שהגיע אחרי מסע ארוך, קשה ומסוכן למקור מים, וכשנתנו לו דלי לשתות ממנו - בעט בו מרוב התרגשות, בלבול וחוסר הבנה. כרגע, ישראל נמצאת במצב שבו לוחמיה האמיצים עומדים לזנק קדימה ולהסתער על העיר עזה, אך מנגד – הדרג המדיני עדיין לא יודע כיצד לנהוג ולהוביל את תוצאות המהלך הצבאי אל מהלך מדיני.
התרעות פיקוד העורף