"במהלך הפגישות עם אלי גיליתי שהוא לא כל כך אוהב להודות בטעויות, אבל כשהוא הסתכל עליי בעיניים הכחולות שלו ואמר לי באלה המילים: 'אתה צודק, טעיתי', זה הפתיע אותי", מספר ברקאי, בוגר מלחמת יום הכיפורים. "כמה אנשים אתה מכיר שמסוגלים להגיד את זה? בייחוד כשמדובר בטעות שגרמה ל־2,200 הרוגים במלחמת יום הכיפורים, טעות שעד היום מהדהדת. אלי היה מוכן להקשיב לי, היה מוכן להודות בטעויות, גם אם נאלצתי להוביל אותו לשם, וזה בעיניי שופך אור אחר על הבנאדם".
ערב פרוץ המלחמה ההיא היה ברקאי (72) קצין צעיר, לוחם ומפקד מחלקה בגדוד 71 של חיל השריון. הוא נפצע בקרבות היום השני למלחמה ברמת הגולן, ובהמשך המלחמה חזר לשירות ולחם בגזרת מצרים. בשנים שחלפו מאז שחרורו חזר לצה"ל כאיש קבע ובתקופות שונות אייש תפקידים שונים, בין היתר מדריך נהיגת שטח בסיירת מטכ"ל, מפקד מחלקת הניוד המבצעי של יחידת שלדג, וכן מפקד הניוד המבצעי בסיירת מטכ"ל.
"אשתי החכמה אמרה לי שכיוון שאני בוגר מלחמת יום הכיפורים, כתיבת הספרים נתנה לי דרור לכל מיני דברים שהדחקתי והכחשתי עם השנים", הוא מספר. "היא צדקה. במקום מסוים זה סוג של תהליך ריפוי שאני עובר, והעיסוק במלחמה הוא טיפול בעצמי, אם ארצה או לא ארצה. במידה מסוימת אני מרגיש סוג של שליח עבור הדור שלנו, דור 73'. היתרון שלי הוא בכך שחוויתי על בשרי את המלחמה הזו, ולכן כשאני ניגש לחקור אותה, אני מרגיש את השליחות הזו בצורה יותר משמעותית ומדויקת. מאוד סקרן אותי להבין מה קרה שם עם הכשל המודיעיני, וכך הגעתי לזעירא. הוא נתפס בעיני כל בני הדור שלי בתור האשם העיקרי במחדל, 'אבי אבות המחדל', 'אם כל חטאת', האחראי לאובדן נעורינו והחלפת גלימת תפארתה של ישראל בכתונת שקים. זעירא היה המכשפה שהעלינו על המוקד".
"בניגוד לתדמית שלו, של אדם צועק ונובח שלא מאפשר לאנשים לדבר, זה שכולם פוחדים ממנו, זעירא מאוד שקט", מציין ברקאי. "הוא יכול להשתיק אותך במבט, אבל הוא לא צועק, לא מרים את הקול ודורש ממך להגיע מוכן לפגישות. הוא מאפשר לך להביע דעות אחרות, והוא גם מקשיב לך. הפגישות בינינו נוצרו מתוך יוזמה שלי, לחקור, עבור עצמי, כדי לגמוע ממנו את כל מה שיש לו לספר וגם להתעמת איתו, כשצריך, על העובדות. נוצר בינינו קשר טוב, ושנינו היינו מחכים לפגישות האלה. הוא איש חכם, חד כתער, יודע לחשוב, ממוקד ורחב אופקים".
השאלה הראשונה שברקאי שאל את זעירא בפגישתם הראשונה, אי אז ב־2014, הייתה: האם ניתן היה לחזות מראש את מלחמת יום הכיפורים? תשובתו של זעירא: "ואיך אפשר היה לחזות אותה מראש? דבקנו בקונספציה, אבל היו לנו סיבות טובות לדבוק בה. קיבלנו מסמכים מפורטים על פגישה שהייתה בשנת 1971 בין סאדאת נשיא מצרים וברז'נייב נשיא רוסיה, ולפיהם סאדאת אמר לברז'נייב: אחת, אני רוצה לכבוש את כל סיני. אבל השלב הראשון, הריאלי מבחינתנו, הוא הגעה אל המעברים ברכסי ההרים (מיתלה וג'ידי)".
שתיים, מבחינה צבאית אני לא יכול להגיע למעברים, כי חסר לי גיבוי אווירי; שלוש, רק אם תיתן לי את המטוסים המתאימים, מיג 23, ובכמות הנדרשת, אוכל לעמוד במשימה שלי - חציית כוחות הצבא את התעלה והליכה עד למעברים. בנוסף, מהמסמכים שקיבלנו גם הבנו שהגעת המטוסים הנדרשים בכמות מספקת, והפיכתם למבצעיים, לא תהיה לפני סוף שנת 1975".
ב־1 באוקטובר 1973 הוכרזה כוננות בצבאות מצרים וסוריה. עקב הערכה מודיעינית שגויה, שהתבססה על אותה קונספציה שגובשה בצה"ל, שמצרים לא תתקוף כל עוד יש לישראל עליונות אווירית, ועקב שיקול דעת לקוי של הפיקוד העליון של ישראל שהוזן בהערכת מודיעין מרגיעה, ננקטו בצה"ל צעדים מצומצמים בלבד. בדוח שהוציא אמ"ן בבוקר 5 באוקטובר נאמר כי צבאות מצרים וסוריה נמצאים בהיערכות מלחמה, אך הערכת אמ"ן נותרה כי פתיחת מלחמה היא "בסבירות נמוכה". בישיבת המטכ"ל באותו יום הגדיר זאת זעירא כסבירות "נמוכה מהנמוכה".
עם זאת, בספרו "מלחמת יום הכיפורים: מיתוס מול מציאות" (1993), נתן זעירא פומביות לטענה זו. "בראשית שנות ה־90 קניתי ספר שכתב מישהו בשם ג'פרי רובינסון על זכי ימאני, שר הנפט בסעודיה", הוא הסביר לברקאי. "בספר מתוארת שיחה של הסופר עם מרואן בה הוא מגלה לו שבסוף אוגוסט 73', כמה שבועות לפני המלחמה, סאדאת לקח אותו ושניהם נסעו לפגישה עם פייסל מלך סעודיה על מנת להודיע למלך שהם יוצאים למלחמה נגד ישראל. כשקראתי את הספר נזכרתי שבדיוק באותה תקופה, בראשית ספטמבר 73', הגיעה למוסד ידיעה ממרואן, לפיה המלחמה נדחתה לסוף השנה. מה שכמובן לא היה נכון. ואז חיברתי לזה עוד משהו. כמה חודשים לפני זה, צה"ל הפיל מטוס נוסעים לובי".
בעקבות האירוע נשיא לוב, קדאפי, החליט שצריך לנקום בנו והצליח לשכנע את סאדאת שייתן לו סטרלות (טילי קרקע־אוויר אישיים) כדי להפיל מטוס אל־על אחרי שימריא מרומא. סאדאת נתן את הסטרלות למרואן, שהעביר אותם בדואר הדיפלומטי לרומא. כשמרואן הגיע עם הסטרלות לרומא, הוא התקשר למפעיל שלו, עדכן אותו על הפעולה שקדאפי מתכנן, האינפורמציה הועברה לאיטלקים שתפסו את הסטרלות ואת המעורבים. סאדאת, שהפעיל את מרואן, וידע שהוא בקשר ישיר עם זמיר, אמר לו במילים כאלה או אחרות - תדאג שצבי זמיר יידע על הפעולה המתוכננת. וכל זה נדלק אצלי אחרי קריאת הספר".
"זמיר מיצב את עצמו בתור המתריע הלאומי, זה שכל הזמן התריע ולא התייחסו להתרעות שלו. במחקריי הוכחתי שזה קשקוש מארץ הקשקושים. זמיר יכול להציג עצמו איך שהוא רוצה, אבל בתכלס גם בסוף ספטמבר 73', כשהוא הוזמן לישיבת המטכ"ל ושאלו אותו אם תפרוץ מלחמה - הוא אמר: 'אנחנו לא צופים מלחמה בשנה הקרובה'. המוסד גם הוא אשם. זמיר לקח לעצמו תהילה שלא הייתה מגיעה לו ומיצב כל השנים את זעירא בתור האשם. לא שזעירא לא אשם, הוא ועוד איך אשם, אבל זה שזמיר שם עצמו בצד - זה משהו שזעירא לא אהב".
ועדת אגרנט מתחה ביקורת על אמ"ן על שבפועל הצבא לא התכונן למלחמה לפי תוכניות אלה: "אילו היה אמ"ן רואה אל נכון את ריכוזי הכוחות של האויב, שלא היו דוגמתם, על רקע תוכניות האויב שהיו בידינו, ומחדיר תודעה זו אצל הפיקוד העליון, אפשר היה להתכונן כראוי לקראת הבאות", קבעה הוועדה. בשל חלקו במחדל המליצה הוועדה להדיח את זעירא מראשות אמ"ן, אך לא המליצה לשחרר אותו מצה"ל. לטענתו הוצע לו להמשיך כאלוף בתפקיד אחר, אולם זעירא בחר לצאת לשנת לימודים באוניברסיטת סטנפורד, ולאחריה סיים את שירותו בצה"ל.
"אני לא בטוח שנעשה לי עוול", סיפר לברקאי, לאחר שזה לחץ אותו להביע את תחושותיו ממסקנות הוועדה. "הרבה לפני פרסום הדוח, אמ"ן נתן הערכה של סבירות נמוכה לפרוץ המלחמה. ואמ"ן עשה טעות. ואני בתור ראש אמ"ן אחראי לטעות. זה שאת ההערכה הזאת עשו 50 חכמים שנקראים מחלקת מחקר, זה בכלל לא משנה. האחריות היא שלי. זאת אומרת, כל האחריות היא עליי, ומכיוון שאמ"ן שגה, הייתי צריך להתפטר. במנותק מהמלצת ועדת אגרנט. ההנמקות של ועדת אגרנט לא נראו לי. אבל זה לא שינה את העובדה שהייתי צריך לשאת באחריות לטעות".
ברקאי לא עשה לזעירא הנחות, הוא עימת אותו עם דבריו, הציג לו מסמכים ועובדות, ולא חשש להוציא אותו מאזור הנוחות. באחת הפגישות הוביל אותו להודות שוב ושוב בטעויותיו, כשאחת השאלות הוציאה אותו משלוותו: "בוא נחזור לקונספציה. האם אתה מסכים איתי שהמומחים שלך באמ"ן כשלו בהבנת התמונה שהייתה מול עיניהם, בעיקר בגלל קיבעון מחשבתי?", שאל ברקאי, וזעירא השיב: "כן, אבל תבין שכולנו נאחזנו בחומרים שמרואן העביר לנו. ועד יום שישי, 5 באוקטובר, לא היה שום סימן להתרעת מלחמה ממנו! זאת הייתה טעות להיות שבויים בקונספציה, גם אחרי שהוא העביר התרעה עם זמן מדויק".
במקרה אחר מודה זעירא: "אני מניח שעשיתי המון טעויות בחיי. אלפים. אבל הטעות הכי גדולה שלי הייתה שחשבתי שאוכל לקבל אינדיקציה על תרגום ההכנות של צבא מצרים מעבר לתעלה. על הכוונות שלהם לצאת למלחמה. לפי המלצת מחלקת המחקר שלי סמכתי על משהו שלא יכולתי לסמוך עליו. וזאת היא הטעות הכי גדולה שלי בחיים".
"הבנתי שכדי לנסות למצוא את ההסבר, המתאים ביותר לדבר איתו על זה הוא זעירא. באותו זמן עוד לא חשבתי על ספר נוסף, אבל לאור השיחות בינינו בשבעה מפגשים שהתקיימו מאוקטובר 23' ועד אפריל 25', ההשוואות בין שתי המלחמות והדברים שזעירא אמר, הבנתי שאני מוכרח להוציא ספר שיתאים לציבור הרחב, לכל מי שמעוניין לדעת על כל מה שעובר עלינו כאן מבחינה ביטחונית".
ברקאי סבור אחרת. "כחוקר מלחמות וכמי שלחם בכיפור - איום קיומי לא היה ב־7 באוקטובר וגם לא במלחמת יום הכיפורים", הוא טוען. "האיום הקיומי היחיד שחווינו היה בעשרת הימים הראשונים של מלחמת העצמאות מול הצבא המצרי. ובכל זאת, מה שקרה ב־48 השעות הראשונות מאז 7 באוקטובר זה אירוע שישראל לא חוותה באף מלחמה אחרת, לא כמות כזו של הרוגים, של חטופים ושל פליטים. אפילו לא במלחמת העצמאות. מי שעשו את זה לא היו צבאות מאורגנים כמו מצרים או סוריה, אלא אותם יחפנים שזלזלו בהם. זה מה שהכי מטורף".
ובהמשך, כשצה"ל כבר התחיל להתאושש ולפעול, הוא לא היה יכול להשתמש בקטלניות המוכרת לו - כי היו 250 חטופים. מדינה אחרת הייתה נכנסת בכל הכוח ואומרת: 'הלך עליהם'. ישראל לא יכלה להרשות לעצמה להרוג חטופים. לזה תוסיף את הלחימה במאות קילומטרים תת־קרקעיים ממולכדים, שאין לזה תקדים בשום מקום בעולם. שום דבר לא מתקרב למה שצה"ל חווה מאז 7 באוקטובר".
בנוגע לכשלים האג"מיים, טוען זעירא כי "הנטייה של בני אדם היא לאמץ רוטינה של נוחיות. כל מה שהיה ב־7 באוקטובר נובע מזה. בצה"ל קבעו שכמה פעמים בשנה 'העסק' נסגר ויוצאים לחופש. 'הדממה'. בימי הפלמ"ח לא הייתה הדממה. עשר שנים אחרי הקמת המדינה לא הייתה הדממה. הדממה היא שאיפה לנוחיות, והערבים למדו את ההדממה, במקרה זה בחג שמחת תורה, ועשו את המלחמה שלהם בדיוק אז. יחיא סנוואר, שעשה פרופסורה על הישראלים, יודע שבסופי שבוע, ובעיקר בחגים, מצבת הכוחות בצד הישראלי תמיד מידלדלת, והנה יש לו את חגי תשרי בפתח, והוא רואה שהישראלים מגיבים בפיהוק לתרגילים שלו, והוא גם קורא על דילול הכוחות בעוטף והעברתם לשומרון, והוא מבין שזה הזמן לתקוף. אבל הדבר העיקרי שגרם לכשל 7 באוקטובר זה חוסר מקצועיות".
"מאז מלחמת יום הכיפורים הציפייה שלי מפוליטיקאים היא אפס. הצבא, השב"כ והמוסד הם אלה שנתנו את המידע לראש הממשלה והשרים. ראשי ממשלה מקבלים כל מיני עצות וניירות, זה אמר ככה. השני אמר ככה. חלק מראשי הממשלה קראו ושמו לב. חלק לא התייחסו לנאמר. יש לי ניחוש שכאשר ראש ממשלה מקבל שתיים־שלוש הערכות, והן שונות, אז הוא מאמץ את מה שהכי מתאים ונוח לו".
"קצת התכווצתי כשזעירא אמר את זה", מודה ברקאי. "אבל בתור מראיין החלטתי שאני זורם איתו. היה חשוב לי להשמיע את הקול שלו. אני אישית חושב שראש הממשלה אשם הרבה יותר מכפי שזעירא אמר. חשוב להדגיש שאת כל מה שאני אומר לגבי המלחמה העכשווית, אני מסייג כי עדיין לא חקרתי אותה לעומק".
את פגישתם האחרונה ברקאי וזעירא לא סיימו באופטימיות לגבי עתידה של המלחמה הזו. "נפגשנו כשהיינו כבר 500 ימים לתוך המלחמה הזו, ולא יצאנו מעודדים", מספר ברקאי, ומצטט לי מהספר את התייחסותו של זעירא לתחושה זו: "ייתכן שבעקבות 7 באוקטובר אנחנו סוף־סוף מבינים עם מי יש לנו עסק. שאנחנו מוקפים בעולם אסלאמי קנאי שלעולם לא יוותר על כלום. שרואה כמצווה להחזיר את האסלאם, בשלב הראשון, לכל המקומות שבהם שלטה האימפריה העות'מאנית ומשם להמשיך הלאה לממלכה אסלאמית גדולה עוד יותר. וההבנה הזאת, חשוב שתחלחל לכולנו. וייתכן שבעקבות אוקטובר 23' היא אכן חלחלה. יש לנו דור צעיר יוצא מהכלל. חכם, יצירתי, וכשהוא נדרש לאחוז ברובה הוא יודע ללחום בגבורה, עם רוח קרב בלתי רגילה".
"אני מקווה שהספר שלי, יחד עם הטראומה של 7 באוקטובר והדברים שקרו אחריו - ובעיקר 48 השעות הראשונות של האירוע הזה - יגרמו לכך שלפחות בעשור הקרוב לא נמצא את עצמנו מופתעים כפי שהופתענו", מסכם ברקאי. "זה עדיין כל כך כואב, הפצע עדיין כל כך פתוח, שזה חייב להרתיע אותנו מלחזור על אותה טעות. כי אם בעוד עשור נשקע שוב בתרדמה, ונגיד לעצמנו ש'הכל בסדר' - אז ניפול שוב לאותה הפתעה.
"זעירא אמר לי משפט שנשאר איתי: 'מי שרצה להפתיע אותנו - הצליח'. הוא צדק, אבל אני מוסיף - גם אם האויב יפתיע, אם נהיה פחות יהירים, פחות שאננים ויותר דרוכים לסימנים - התוצאות יהיו שונות לגמרי. לצערי, ב־7 באוקטובר זה לא קרה. זה היה כשל רב־מערכתי - מדיני, מודיעיני ומבצעי. אני רק מקווה שהפעם, בניגוד לעבר, נלמד את הלקחים ונשמור על דריכות מתמדת, כדי שלא נמצא את עצמנו שוב מול מחדל בקנה מידה כזה".
התרעות פיקוד העורף