התוכנית הזו על פניו שונה במהותה מהתוכנית האמריקאית (שנחשפה בוושינגטון פוסט לפני כשלושה שבועות), שביקשה להעביר את השליטה לידי ארצות הברית במשהו שהוא מעין אזור נאמנות למשך 10 שנים, שבמהלכן תהפוך עזה לאזורי בנייה ושיקום אחד גדול.
בשלב הזה נראה כי העקרונות עדיין מעורפלים ואינם נוגעים בסוגיות המהותיות מאוד שעל השולחן: כיצד מפרקים את חמאס מנשקו במעשה ולא בהצהרות. בימים אלו יש דוגמה מוחשית מאוד מלבנון בקושי הגדול בפירוק ארגון טרור מנשקו (וזה עוד כאשר ישי מדינה ריבונית שולטת ועם צבא). כיצד עונים על הפער הקיים (אפילו בהצהרות בעל-פה ובכתב) שבין "חמאס אינו יכול להישאר ברצועה" לבין "חמאס אינו יכול להיות שותף בניהול הרצועה".
למרות כל מה שישראל חוותה מהאו"ם במהלך המלחמה ובפעילותו של אונר"א לאורך השנים ובמלחמה עצמה, האם יש באמת כוונה שהאו"ם יהיה שוב מעורב ויהיה מקור הסמכות לרשות הבין לאומית שתנהל את עזה? לפנינו דוגמה לא טובה, גם היא מלבנון, באשר לכוח שפועל מתוקף מנדט או"ם ומידת יעילותו מול ארגוני טרור (האו"ם הנציח בעיות ולא פתר אותן). מה זה אומר "ימנע מחמאס להשתקם"? הרי ויתור של חמאס על השליטה ברצועה אין משמעותו ויתור על השפעתו ועל הדומיננטיות שלו ברצועה, וניתן רק להניח שהוא שואף ליישם בעזה את מודל חיזבאללה בלבנון של מדינה בתוך מדינה. גם יוניפי"ל לא הצליח למנוע את התעצמות חזבאללה והתבססותו בדרום לבנון.
כל אלו הן שאלות ראשוניות שנועדו אולי לנסות לגשר על הפער שבין תפיסת המציאות של מדינות אירופה המערבית ושל מדינות ערב והאופטימיות הנושבת מכיוון ארצות הברית, לבין המציאות בשטח כפי שישראל חוותה אותה לאורך השנים, כשמהתוכנית עולה "ריח קל" של סדר אזורי ישן עם אותם פתרונות ישנים שכבר נוסו וכשלו, ולא של סדר אזורי חדש.
בחודשים האחרונים, ובעיקר מאז התקיפה באיראן, עברה סעודיה מהפך. מעמדה שהסתפקה בהצהרות כלליות לגבי הזכות הפלסטינית למדינה עצמאית, ואולי כמה הטבות ישראליות שנועדו לשפר את תנאי המחיה הפלסטינים, לעמדה של רתימה והובלה של העולם הערבי והקהילה הבין לאומי להכרה במדינה פלסטינית.
זו למעשה אסטרטגיה שמנסה לשים את סעודיה שוב (כמו ביוזמת השלום הערבית ב-2002) בראש כמובילת העולם הערבי (כשאיראן וציר ההתנגדות נחלשו), תוך שימוש בסוגיה הפלסטינית ככלי ליצירת מכנה משותף בינה לבין יתר המדינות. כל זאת גם מתוך הבנה שמעמדה של סעודיה הוא התמורה המדינית הנאותה בתמורה להיקף הכספים האדיר שהתחייבה להשקיע בארצות הברית במהלך כהונת הנשיא טראמפ.
האסטרטגיה הזו, בשותפות עם צרפת, מעמידה את סעודיה בתור כוח מוביל במזרח התיכון של הסדר האזורי החדש ביום שאחרי, שמסוגל לארגן קואליציות (ערבית ובין לאומית) ודורש שפתרון המלחמה בעזה יהיה בעצם פתרון הסוגיה הפלסטינית כולה, וזאת מול האסטרטגיה הישראלית בגיבוי אמריקאי מוחלט (לפי שעה), שאינה מכירה בכל תוכנית המשלבת בין פתרון בעזה לפתרון ביהודה ושומרון אלא שואפת לנתק את עזה מהגדה המערבית וככל הנראה גם מפתרון לא בשל של הסוגיה הפלסטינית.
כך במאבק בין שתי אסטרטגיות העל האלו וסעודיה שמנסה לבסס את מעמדה המיוחד במזרח התיכון ביום שלאחר המלחמה, תוכנית טראמפ בת 21 הסעיפים כוללת למעשה סעיפים משתי האסטרטגיות ושם אותן על נייר אחד, ללא התייחסות לפרטי "המציאות" ולפערים שצויינו לעיל.
לפיכך, חובה להבין: המערכה האמיתית כרגע היא המערכה המדינית שבין שתי אסטרטגיות העל, זו של ישראל וזו של ערב הסעודית, וזה "הפיל שבחדר". בין פירוק חמאס מנשקו והוצאתו מהרצועה וסיום המלחמה בסדר אזורי חדש שמובל על ידי ארצות הברית, כשלראשונה הסוגיה הפלסטינית שעיצבה את הסדר הישן אינה הגורם המחולל, לבין הישארות חמאס בעזה כגורם דומיננטי ומשפיע (אך רשמית לא בשלטון ועם סימן שאלה לגבי הנשק), כוח בין לאומי בחסות משותפת של האו"ם וארצות הברית, וכריכת סיום המלחמה בעזה לפתרון פלסטיני כולל גם ביהודה ושומרון בדמות מדינה פלסטינית, ורק אז, אולי, הרחבת הסכמי אברהם - כל זאת בדומה לסדר הישן ששלט במזרח התיכון במשך שנים רבות.
לאור האמור, יש חשיבות קריטית בראייתי לפגישת ראש הממשלה עם הנשיא טראמפ וגם לקמפיין ישראלי משמעותי בימים הקרובים, שמטרתו לשמור את ארצות הברית בקו אחד עם ישראל, למול הלחץ הבין לאומי הכבד. לא פוסל ועידת פסגה משולשת ישראלית-סעודית-אמריקאית לצורכי משא ומתן ישיר בין ישראל לסעודיה, שמטרתו למצוא מכנה משותף בסוגיה הפלסטינית, כיד לכונן ביחד סדר אזורי חדש במזרח התיכון , ומתוך כוונה להפסיק את השימוש בנושא הפלסטיני להכתבת הסדר במזרח התיכון כפי שהיה במשך שנים ארוכות.
התרעות פיקוד העורף