במוצב התנהלו קרבות פנים אל פנים עם מחבלים. הכוחות היו תחת אש חיה כשמטרתם ברורה - לסייע ללוחמים שבפנים. לאחר שפרצו את הדלתות למבנה המרכזי, ע' גילה חיילים פצועים מהדף ורסיסים. "סחבתי לוחם עם פגיעה בבית החזה ורסיס ברגל וידעתי שאין זמן לחשוב, רק לפעול." במהלך סריקה נוספת, מטען חבלה התפוצץ בסמוך אליו. "ברגע שהמטען התפוצץ והבנתי שנפצעתי, אמרתי לחבר שלי שיחזור להילחם. אני כבר אמצא את הדרך לפינוי." לאחר פרק זמן לא מבוטל הוא פונה באופן מוסק מהמוצב ועבר ניתוח חירום בבטן בבית החולים סורוקה שם הרופא אמר לו שאם לא היה מגיע בקרוב כנראה לא היה שורד.
חצי שנה נמשך השיקום הבסיסי. נשימות מחדש, בניית שרירי בטן והליכה זקופה. במהלך אותה תקופה איבד 20 ק"ג ממשקלו, דבר שהביא לפגיעה משמעותית בדימוי העצמי שלו. כמה חודשים לתוך השיקום הגיע לבית הלוחם חיפה של ארגון נכי צה"ל, שם מצא מקום מבטחים לשיקום נפשי ופיזי עם פצועים נוספים. "בהתחלה צחקתי כשדיברו איתי על שיקום נפשי. הרגשתי חזק, אפילו גיבור. אבל עם הזמן הבנתי שגם הנפש מקבלת את המכה שלה והיא חלק בלתי נפרד מהשיקום שלי." שם מצא גם מקום מפלט בשחייה: "השחייה בבית הלוחם הפכה לטיפול הכי טוב שלי. כל יום במים היה עוד שלב בחזרה לעצמי." מאז שמצא את מקומו בבית הלוחם שהפך לבית שני עבורו, מגיע ע' על בסיס קבוע לשחות, לשבת עם חברים ועם אנשי הצוות, לנקות את הראש ולהשתקם.
לאחר שיקום ארוך, התעקש ע' לחזור ללחימה, משאלה שהתגשמה בזכות מאבק ארוך. "ידעתי שאני חייב לחזור. לא רציתי להיות זה שנשאר מאחור כשכולם בפנים. עשה לי טוב להשלים עם הידיעה שאני כמו כולם, פחות שלם אבל כמו כולם." ממש לאחרונה השתחרר ע' בתום שירות קרבי מלא במסגרתו השתתף במגוון מבצעים ברצועת עזה.
בתום המילואים חווה רגרסיה ומאז אותה פציעה נפשית הוא כבר לא מרגיש בטוח, נושא איתו אמצעי הגנה, נמנע ממקומות ציבוריים וסורק כל מקום שאליו הוא נכנס. "הריחות מהקרב חוזרים אליי. אני לא מרגיש בנוח שידעו מה אני חווה. יצא לי להיתקל באנשים אטומים שלא מאמינים בפוסט טראומה ויש גם מי שמבין בלי שאדבר, אבל עדיין אנשים לא מודעים מספיק. כל אירוע קטן מחזיר אותי 300 צעדים אחורה." בית הלוחם חיפה הפך גם עבורו לנקודת מפנה במסע השיקום. משלב ההגעה ועד היום, הוא מצא שם לא רק טיפולים ומסגרות פעילות, אלא גם אנשים שלא נתנו לו לוותר לעצמו כשהיה אבוד וסקפטי. "הגעתי לשם בפעם הראשונה די ספקן, לא האמנתי שיצליחו לעזור לי, אבל הצוות משך אותי ולא ויתר" אומר נווה. שם מצא קבוצת קארטינג שהפכה לעוגן :"החברים בקבוצה הפכו למשפחה. נורמליזציה והזדהות הן התרופות הטובות ביותר". כשנווה הבין שהוא אחד מיני רבים ושיש לצידו חברים וצוות תומך, תחושת הבדידות החלה להתפוגג.
אחרי ועדות צבאיות ושיחות ארוכות עם המשפחה, אריה החליט לחזור, תחילה לתפקיד חמ"ל ולאחר מכן ללחימה מלאה. "מבחינתי, חלק בלתי נפרד מהשיקום הוא לחזור לשירות מלא כלוחם, זה ניצחון אישי. לא רק שאני בריא, אני גם נלחם - יש בזה ערך עצמי עצום" הוא אומר, "כל עוד המלחמה נמשכת, אני לא אצליח להשתקם עד הסוף. לכן אני מבין שעליי לחזור שוב ושוב, עד שיגמר. הפיצוצים ישמעו בראשי כך או כך, אני מעדיף לשמוע אותם בלחימה לצד אחיי לנשק ולא רק בראש". עבור אריה בית הלוחם הפך בעיקר לעוגן משפחתי. "מתחילת הדרך הייתה קבלה והבנה על אף שהייתי מהפצועים הראשונים במלחמה. היום אנחנו מגיעים לשם כמשפחה, והילדים יודעים שזה מקום של אנשים כמו אבא שנפצעו ואומרים 'כולם חזקים פה' בכל ביקור מחדש."
בבית הלוחם מצא ירדן עוגן שמסייע לו להרים את הראש ולחזור לשגרה חדשה. "כשהגעתי פגשתי אנשים כמוני והבנתי שאני לא לבד. אנחנו לא נותנים לפציעה לעצור לנו את החיים - אנחנו לומדים לחיות לצידה ושואפים לשוב במהרה לשגרת חיים". במסגרת השיקום הוא משתתף בהרצאות על חזרה לחיים ולתעסוקה, לוקח חלק בפעילויות מיוחדות ומוצא באנשים שסובבים אותו כוח להמשיך: "כל פעילות כזו מאפשרת לי להתעודד ולהמשיך קדימה".
מאז תחילת המלחמה הוכרו למעלה מ־19 אלף לוחמים ולוחמות כנכי צה"ל במעמד 03 (20% נכות ומעלה), נתון שממשיך לעלות מדי יום.
התרעות פיקוד העורף