תוכנית ההתנתקות ופינוי גוש קטיף בקיץ 2005 נתנו בו את אותותיהם. "היה לי קשה אז", הוא מודה. "אני זוכר את עצמי בחור צעיר, נער, שחיילים במדים מושכים אותו מהבית פיזית. אחרי הפינוי אמרתי לעצמי, 'אני לא רוצה להתגייס עכשיו'. ידעתי שכשאתגייס, אעשה את זה מכל הלב, וברגע ההוא לא הייתי מסוגל. הייתי צריך את המרחק ואת הזמן ממה שקרה. אז לקחתי לעצמי שנתיים, שהפכו לארבע, ללמוד בישיבה, ואחר כך התגייסתי לצה"ל", מספר.
לעוף על הרחפנים
לוט"ר, שבסיסה במתקן אדם, היא יחידה מובחרת בצה"ל, הממונה על הכשרת היחידות השונות בתחומי הלוחמה בטרור, הצליפה ונושאים נוספים הקשורים למה שמכונה לוחמה זעירה בזירות הקרב. לוחמי היחידה גם מבצעים משימות מבצעיות מיוחדות, ונמצאים בכוננות בעיתות חירום. כשסא"ל סיטון מציג לפנינו בגאווה את מתקני היחידה שעליה פיקד עד לפני כמה ימים, ושממנה הוא מתקשה להיפרד, קשה לדמיין את הנער המורד שדחה את גיוסו.
הוא מספר בחדווה איך הפכו חייליו, בעידודו, מחסים שבורים מעץ שהיו בדרכם לאשפה למעין דק שיצרו בבסיס היחידה במתקן אדם; איך ארגזי הפח של התחמושת הפכו תחת ידיהם המוכשרות למחיצות דקורטיביות בין כיתות הלימוד החיצוניות, ואפילו לאדניות שבהן פורחים פרחים אדומים.
סיטון מדבר על החייל המוכשר שצייר את ציורי הקיר בכיתות, קרביים באופיים, כמובן; על מסלול המכשולים לאימונים בשימוש ברחפנים שיצרו החיילים יש מאין. הוא מראה לנו את ההדמיות שיצרו החיילים לחדרי מגורים עזתיים, בעזרת רהיטים ישנים שאספו, כדי להתאמן עם הרחפנים "שמסוגלים להיכנס מתחת למיטה הזוגית ולצאת מהצד השני", לדבריו.
מה שעשוי להיראות כמו מגרש משחקים לצעירים הוא סימולטור של ממש. בפינות השונות במרחב יושבים מדריכי הרחפנים עם חיילים שעוברים הכשרה לשימוש ברחפנים. הם אוחזים בידיהם טאבלטים למעקב אחרי פעילות הרחפנים שבהם שולטים החיילים, משקפי VR לעיניהם והסטיק (מוט הניווט) בידיהם.
תחושה דומה עולה במרחב הסמוך, שבו נמצאים שני קרוואנים שהפכו לחדרי סימולטור מרובי עמדות מחשב. כאן, מספר סא"ל סיטון, מתאמנים החיילים בניווטים באמצעות מפות ממוחשבות בטרם יצאו לשטח. ישובים על כיסאות נוחים בקרוואן הממוזג הם לומדים לספור צעדים כדי לאמוד מרחקים, להכיר את תוואי השטח לפני היציאה לסדרות הניווטים. "זה מייעל ומקצר את תהליך ההכשרה", הוא מסביר.
"נושא הרחפנים נכנס ליחידה עם תחילת המלחמה. זה קרה בזכות היזמות של החבר'ה ונעשה בעשר אצבעות של האנשים. מה שהתחיל לפני פחות משנתיים בעקבות אילוץ שבא מהשטח, הפך כיום לבית הספר הרשמי בצה"ל לרחפני פנים-מבנה", מספר סיטון.
עוד מוסיף "אנחנו מכשירים חיילים בסדיר ובמילואים לעבודה עם הרחפנים האלה בקורסים אינטנסיביים שנמשכים שלושה ימים, וכוללים למידה תיאורטית והתנסות מעשית. זה חיוני, כי לקחת אנשים שיצאו מעזה ולהכניס אותם לשיעור רגיל בכיתה זה לדפוק להם את הראש. צריך אווירה קלילה יותר, וזה מה שיצרנו פה".
אנשי היחידה גם מעקרים מראש את הרחפנים מתוכנות הניווט כדי למנוע את איכונם ואת הפגיעה האפשרית בהם בעת הפעילות בשטחי האויב, ומטפלים בתקלות הטכניות שקורות מעת לעת. באמצעות מדפסות תלת-ממד הנמצאות ברשות היחידה פותחו גם התקנים לפנסים המולבשים על הרחפנים ולאמצעי לחימה חיוניים אחרים. חייליו, מספר סיטון, יצרו גם מנשאי ירך לרחפנים ולסוללות, המקילים את השימוש בשטח בשעת הצורך. החיילים גם מצוידים, הוא מוסיף, במטענים ניידים, כך שבכל רגע ביכולתם להטעין סוללה.
"הרחפנים האלה יודעים לעבוד עד גובה 30 מטר ועד 300 מטר במרחק מהחייל, והם מיועדים לשימוש במחלקות שנכנסות לבתים, עד בית או שניים קדימה", ממשיך סיטון. "זה משתלב היום בכל המחלקות בצה"ל, לפעמים למטרות איסוף ולפעמים בדומה לפעולה של כלבי 'עוקץ'. כשצריך, הם הופכים לרחפנים מתאבדים, ואת יכולה להטיל מה שאת רוצה בחדר כלשהו, בלי שהיית בו בכלל. היתרון הוא שהם בקליטה כל הזמן, בניגוד לרחפנים אחרים".
סיטון החל את שירותו הצבאי ביחידת אגוז, היא יחידת הקומנדו של זרוע היבשה בצה"ל. הוא היה לוחם ומפקד צוות והגיע עד תפקיד מ"פ ההכשרות ביחידה, והשתתף במבצעי עופרת יצוקה וצוק איתן. בהמשך התבקש לפקד על מסייעת 12 בגולני ועשה את זה במשך שנה ("היה מדהים"). אחרי שחזר לאגוז יצא ללימודי תואר ראשון ואז הגיע ללוט"ר, לתפקיד ראש מדור, שאותו מילא במשך שנתיים. לאחר מכן שירת כקצין אג"ם בחטיבת מרום, וכחודש לפני טבח 7 באוקטובר 2023 קיבל את הפיקוד על יחידת לוט"ר.
"מצד אחד זה היה מאתגר מאוד", הוא מספר. "התחלתי את התפקיד והיו החגים, הייתי בשלבי היכרות עם היחידה, ופתאום זה נפל עליי. עד המלחמה, המשימה הראשית של היחידה הייתה הדרכה, ולא הרגשתי שהספקתי להתכונן מספיק להמשך. מצד שני, העובדה שפרצה המלחמה כשרק התחלתי בתפקיד האיצה תהליכים בצורה מטורפת. אחרי חודש כבר שחיתי לגמרי בחומר והרגשתי שיכולת ההשפעה שלי גדולה. הכניסה הייתה קשוחה, אבל מהר מאוד הגעתי לרמות הידע וההבנה של מה אני רוצה לעשות ולאן אני רוצה לקדם את היחידה".
חושב על כל צה"ל
"הייתה לנו גם חוליית צלפים בבסיס נחל עוז, והתכתבנו איתם כל הזמן. זו תחושה קשה, כשאתה יודע שיש לך פצועים, קל אומנם, ואתה לא יכול להגיע אליהם כי יש משימות דחופות יותר, יש אנשים, אזרחים, להציל. עשינו סריקות בצומת סעד, וידאנו שאין מחבלים ופתחנו את הציר. משם המשכנו למוצב פגה, חילצנו פצועים והרוגים. המראות היו קשים. אחר כך חברנו לכוח בניר יצחק, שלו הוריתי לטפל בתושבים. ביום ראשון נכנסתי עם כוח סדיר לבארי. מה שהלך שם", הוא אומר בעצב.
חלק מלוחמי היחידה נותרו בעוטף עזה בשבוע הראשון למלחמה. סיטון ולוחמים נוספים עלו צפונה. "זה מה שמיוחד ביחידה הזאת", הוא מבקש להדגיש, "אף אחד לא שלח אותנו לשם, אף אחד לא קרא לנו. פשוט התייצבנו. כיוון שאנחנו יחידת הדרכה, אף אחד לא יפקוד עלינו להגיע. נפלה בידי הזכות להחליט מה לעשות, ותחת הסעיף יוזמה - זה מה שהחלטתי", מספר סיטון.
ממשיך ומתאר "אתה יושב, עושה עם עצמך הערכת מצב, שואל את עצמך איפה עם ישראל צריך אותך, ומבין שבצפון. והם קפצו עלינו שם. הכוחות מתחלפים כמו רכבת, ואתה יכול להיות העוגן. היו לי באותה שעה שתי פלוגות בעוטף, כולל חבר'ה שסייעו בפינוי ההרוגים מהמיגונית בזיקים וחבר'ה שעשו סריקות במטעים כדי לחלץ גופות של אזרחים. אז אני טסתי צפונה עם קצין האג"ם, נכנסנו להערכת המצב ואמרתי, 'אני מביא לכם פלוגה'. הכנסנו אותם לקריית שמונה. פלוגת מילואים אחרת שלחתי לאיו"ש, מתוך הבנה שיהיה בהם צורך, והעוטף היה ממילא רווי בכוחות".
סיטון מציין שפלוגת המילואים שנשלחה לאיו"ש אינה רגילה לעבודה מבצעית. "השיטה שלי היא להכניס את החיילים לשטח, לתת חניכה ואז לתת להם חופש פעולה", הוא מפרט. "זה עבד, הם הפכו לכוח מרכזי במחנות הפליטים וזה נגמר בתעודת הצטיינות".
לגזרת לבנון הביא מפקד לוט"ר פלוגת התערבות שהחזיקה כוננות למקרה שתהיה חדירה, וכוח מקצועי נוסף שלמד את השטח. שם גם החל השימוש ברחפנים. "הרעיון היה לחצות לצד השני של הגבול. זה היה מורכב על גבול הבלתי אפשרי, והצלחנו. הבאנו בתוך יממה תוצאה שיחידות אחרות לא הצליחו להביא, בזכות הרחפנים", הוא מתגאה. "עד היום אנחנו עובדים עם הרחפנים עם פיקוד הצפון. בסוף, זה לא האמל"ח, זו הרמה המקצועית שאנחנו מביאים, זו הדייקנות".
זו כנראה גם החוצפה הישראלית הזאת, על צדדיה החיוביים. למשל, מספר סיטון, הם שמעו על הקושי בהתמודדות עם שריפות שהצית הירי של חיזבאללה בשטחי ישראל: "נדחפנו לדיון בנושא ואמרנו 'יש לנו פתרון'. לא היה לנו כלום. אמרנו שיש, ואז בדקנו מה אפשר לעשות. ואומנם, אחד הרמ"דים בא עם רעיון גאוני - להשתמש בתותחי לחץ אוויר, לטעון אותם בקפסולות שמכילות חומר דליק וברימוני עשן, ולשגר מעבר לגבול. ישבנו לילה, לקחנו צינורות ביוב, ובתוך שבוע נהיה מוצר ששרף דברים בצד השני. בהתחלה יצרנו תותח אחד, אחר כך עוד אחד ואז עוד ועוד", מספר סיטון.
יחידת לוט"ר תחת פיקודו השתתפה בתמרון בלבנון תחת חטיבה 8 ובכל התמרונים ברצועת עזה. זה לא מובן מאליו, כשמדובר ביחידה המוגדרת כיחידת הדרכה. "הכנסתי פלוגות לתמרונים מתוך אמונה שהדרכה שלא קשורה לשטח, סופה להיכחד", אומר סיטון. "בשוק החופשי, באזרחות, הדבר הזה לא היה מחזיק מים, כי המציאות משתנה כל הזמן, ואם אתה רוצה להיות רלוונטי, אתה חייב להשתנות בהתאם".
ממשיך "אנחנו מאמנים את כל הלוחמים, מכל היחידות, בתחומים כמו פריצה וחבלה, טיפול במטענים קטנים, צליפה, רחפנות וכו', לכן ברור שאנחנו יודעים להביא ערך מוסף שאין בגדודים האחרים. בעיניי, יש כמה גורמים שהם בדנ"א של היחידה הזאת - הדרכה, מבצעיות, אמל"ח ומחקר ופיתוח. ברגע שאנחנו מחוברים לשטח, אנחנו מחוברים לצרכים המבצעיים. אנחנו יודעים מה צריך, למשל בתחום האמל"ח, ויכולים לבקש ולדייק את הצרכים, ובעצם להשפיע על כל הרכש של צה"ל".
עוד מספר "הלוחמים שלי יודעים שאף אחד לא יוצא לשטח בלי מצלמת גו-פרו ולכן, אני לא צריך לחכות שנה כדי שיפיקו לי גופי הדרכה. אצלי יכולים לארגן צ'יק צ'ק את הדברים האלה, וכשאני חושב על היוזמות האלה, אני חושב על כל צה"ל. חילקתי רחפנים לכל צה"ל. המיקס הזה, של הדרכה ומבצעיות, הוא הכיף שלי. לאנשים אחרים זה קשה, אנשים אוהבים לקום בכל בוקר לאותה תבנית. אני אוהב את הדינמיות, אני לא בעניין של לעשות עוד מאותו דבר, זה משעמם".
ואכן, "משעמם" היא המילה האחרונה, אולי, שבה אפשר לתאר את פעילות היחידה. "כשכוח שלי מגיע לעזה ככוח חי"ר, הוא יודע מה הוא צריך לחפש כדי לא להיפגע ממטען, למשל", סיטון אומר. "הוא יודע שעליו לחפש סימנים שמעידים על מלכוד. בלי זה, הכוח ימות. לכן חשוב שההדרכה לא תהיה מנותקת מהשטח. אנחנו מכשירים חיילים מיחידות אחרות לחפש את הדברים האלה, ומייצרים שלוחות של הידע שלנו".
"אנחנו מכשירים, למשל, מדריכי רחפנים, שיוכלו לחזור ליחידות שלהם ולהשפיע על מאות אנשים. כנ"ל בכל מה שקשור לחבלה. הבנו את הצורך בשטח, ראינו שיותר מדי חיילים נפגעים ונהרגים ממטענים, אז יצרנו הכשרה מתאימה, עם סטים שמדמים את המטענים בעזה. לוחמים מגיעים לכאן, לומדים איך נראים המטענים, בונים בעצמם מערכות הפעלה, עושים סימולציות וחילופי תפקידים. אלה תרגילים אמיתיים, לא חרטא", אומר סיטון.
גם כחלק מהחשיבה על היום שאחרי המלחמה, סיטון שינה את אופייה של היחידה. הוא הקים פלגה מבצעית כפיילוט, ואחר כך שני צוותים מבצעיים נוספים. מאז, מבצעים לוחמי היחידה פעילות מבצעית באופן שוטף. "הם נעים בין חודשיים פעילות מבצעית לחודשים של הדרכה, וכך ההדרכה שלהם טובה הרבה יותר. הם חוזרים ליחידה עם ניסיון, עם ביטחון עצמי", הוא אומר.
קשה לשחרר
עד 7 באוקטובר 2023 לא היו ליחידת לוט"ר חללים מבצעיים. במהלך מלחמת "חרבות ברזל" נהרגו בקרבות חמישה מלוחמי היחידה ורבים נפצעו. "בבוקר 9 באוקטובר 2023 כינסנו את כל היחידה על הדשא של גן הילדים בניר יצחק", משחזר סיטון. "אתה פוגש אותם בפעם הראשונה אחרי שנחשפו לזוועות, וחושב, 'מה אגיד להם?'".
סיטון ממשיך ומתאר "אני רואה את העיניים שלהם, ויודע, כמובן, שיש לנו הרוגים. אמרתי להם: 'אנחנו נעמוד עכשיו דקת דומייה לזכר כל החברים שאיבדנו, ואחרי דקת הדומייה, אני לא רוצה לשמוע קשה לי, כואב לי. מי שקשה לו, שייסע ליחידה. מי שנשאר פה - נלחם, לא יוצא להלוויות'. ככה פיקסתי אותם ברגע".
הוא עצמו, הוא מספר, ניצל בנס בתחילת המלחמה: "אחרי שחילצנו 15-20 פצועים במוצב פגה, נסענו בשיירה, והפנתר שבו נהגתי חטף קורנט (טיל נגד טנקים, ש"ג) משג'אעייה. אחד הלוחמים שנסעו איתי נהרג, אחר עף מהרכב ואיבד יד. בירכתי ברכת הגומל, וזהו. אני לא נותן לזה להיכנס לראש שלי. כמעט נהרגתי, בסדר, הלאה, ממשיכים בלחימה. לשמחתי, אשתי תומכת בי מאוד, נותנת לי גב חזק. היא אף פעם לא אמרה לי 'אל תלך'. להפך, היא דוחפת אותי בכל הכוח להמשיך".
בינתיים הוא מתחיל להתרגל, זמנית, לחיי האזרחות. "פעם ראשונה אכלתי ארוחת צהריים עם אשתי והילדים, ונדהמתי - ישבנו לאכול ב-2 בצהריים ולא ב-11 וחצי, כמו בצבא. תגלית, זה אפשרי", הוא מספר בחיוך. את השנה הקרובה יקדיש סיטון ללימודים לתואר השני במנהל עסקים ולמשפחתו, ואחריה ישוב לצבא.
"קשה לי לשחרר", הוא מודה, "אני רוצה להיות בעשייה. אני רואה את פירות העבודה שהשקעתי בשנתיים האחרונות ביחידה. היא הכפילה את עצמה הן בגודל והן בתחומי העיסוק. ביום שבו התקיים טקס חילופי המפקדים עוד התייצבתי למד"ס ב-6 וחצי בבוקר. אני לא מחפש להתאוורר מכל זה".
"המניע שלי הוא ערכים, לכן פעם בשבוע אני מעביר לחיילים שיעור תנ"ך. אני לא מנסה להחזיר אותם בתשובה, אלא לחבר אותם להיסטוריה של עם ישראל. אני מדבר איתם על כבוד הדדי, על הקשבה. בסוף, לגשר ולחבר בין אנשים זו מלאכה קשה יותר מכל מלאכה אחרת. צריך לעבוד בזה, כמו בזוגיות", מסכם סיטון.
התרעות פיקוד העורף