"נראה שנשיא ארה"ב טראמפ עדיין לא הפנים שבמזה"ת, כל הסכם, כל רעיון וכל משא ומתן נושא אופי של בזאר טורקי. מה שקרה במהלך ארבעים ושמונה השעות מפרסום התוכנית ועד ל'הסכמת' חמאס, הוא שמילים גדולות פגשו מציאות מורכבת".
"תוכנית 21 הנקודות הפכה לתוכנית 21 הימים (ונקווה שלא 21 החודשים), שחרור החטופים כבר לא יתבצע תוך 72 שעות אלא 72 שעות מרגע ההסכמה על התוכנית, ופירוק החמאס מנשקו יתבצע אולי כשתקום המדינה הפלסטינית שתקלוט את ארסנל הנשק והתחמושת של הארגון".
לדבריו, לא ברור כלל שהתוכנית הנוכחית תביא לשינוי ממשי: ״האם תוכנית טראמפ תהיה שינוי? הרי כל מפגשי המו"מ האחרונים בקאהיר ובדוחא נכשלו כשלון חרוץ. מי לידנו יתקע שדווקא עכשיו המו"מ יהיה מהיר וייעשה ביעילות? מדוע? כי קיים הסכם מסגרת שיש למלאו בתוכן? הרי ידוע שבכל המפגשים הקודמים בין מזרח למערב, המערב כתב טיוטות הסכמים, בריתות וחוזים – והמזרח כתב מציאות".
"גם אם נניח שהמו"מ על יישום ההסכם יסתיים בזמן המינימלי של 72 שעות, אזי כדאי שנדע שבפרק זמן זה, תושבי עזה ישובו אל בתיהם המקוריים או לשכונותיהם כי הם הבינו, כמו במזרח, שהמלחמה כבר הסתיימה וניתן לשוב לשגרה. מי יוציא אותם מהבתים ומהשכונות בפעם הבאה? ראשי החמאס ופעיליו ייצאו מתוך המנהרות וירימו ידיהם בסימן ניצחון מכיוון ש…צה"ל מצוי בעצירת החיסולים".
אלעד מתאר את המהלכים הטקטיים של חמאס בימים שאחרי הצגת התוכנית: ״במהלך תקופת המו"מ, חמאס מקפיד להלך בין הטיפות: מחד, הוא משדר איפוק טקטי ושולח איתותים של מוכנות להסדרה — דרך מתווכים, הצהרות מרוסנות ולעיתים גם בלימת יוזמות הסלמה מצד פלגים קטנים יותר".
"מאידך, הוא מקפיד לטפח את תדמית 'תנועת ההתנגדות' וממשיך לאיים, בעקיפין או במפורש, על חידוש הלחימה אם תנאיו לא ייענו. ברצועת עזה עצמה הוא מגביר שליטה פנימית, מונע מחאה ומנהל קמפיין תודעתי שמצייר אותו כמי שמייצג את העמדה הלאומית, אך גם כאחראי הרוצה להקל על הסבל האזרחי".
אלעד מזהיר גם מהתעצמות חמאס בהישענות על בריתות חדשות: ״חמאס שאבה עידוד מהברית החדשה שנחתמה בין ארה"ב לקטר שהפכה את דוחא למקום הבטוח בעולם עבור טרוריסטים אסלאמיים. בישראל יודעים זאת מאז 1987 ועכשיו גם ארה"ב תבין זאת: חמאס אמנם לובש בימים כאלה חליפה מדינית — אך לעולם אינו מניח את הנשק. ואם בחליפות עסקינן, נזכיר כי המערב שוב תופר חליפה למזרח התיכון — אבל שוכח למדוד את הלקוח".