מבינים את החשיבות
עוד הוסיף "בעברי הייתי רמ"ד לוט"ר (לוחמה בטרור) בצה"ל, ויש לי בית ספר לאבטחה. אבל לא הייתי בכיתת הכוננות כי אני עוסק באבטחה כל חיי. באותו בוקר, כשהגעתי לסייע לכיתת הכוננות, הבנתי את גודל האסון: רק שבעה אנשים מתוך 12 חברי כיתת הכוננות היו יכולים להשתמש בנשק. שאר כלי הנשק היו לא שמישים. ועם זה היינו צריכים להילחם מול המחבלים, ולחסל אותם. מי הכווין את החיילים ואת הטנק שהגיעו לניר עם? אני ואנשי כיתת הכוננות".
להמשיך את המורשת
"החברות בכיתת הכוננות מאז 7 באוקטובר היא בעלת ממד חלוצי בעיניי. זו לא המשמעות שהייתה לכיתת הכוננות לפני 7 באוקטובר. הצטרפתי לכיתה כדי ליצור פה משהו אחר, להסתכל על דברים אחרת, לדעת ולהבין שיכולים לקרות פה דברים שפעם לא היו בכלל ברשימת התרחישים האפשריים. צריך גם להבין שכיתת הכוננות היום שומרת על מספר מועט של תושבים, כי רוב חברי הקיבוץ שלנו עדיין מפונים בקיבוץ רוחמה", מספר שפק.
בקיבוץ נחל עוז היו בבוקר 7 באוקטובר 16 חברי כיתת כוננות, אבל רק ארבעה מהם נשאו נשק, ואת הנשקייה לא ניתן היה לפתוח בגלל נפילת חשמל. במהלך הקרבות, שניים מחברי כיתת הכוננות נפלו.
לדברי א', האתגר העיקרי שניצב כיום בפניו ובפני חבריו הוא יצירה של תחושת ביטחון באזור: "במקור, תפקידה של כיתת הכוננות הוא לתת לתושבים את הביטחון שהם יכולים להסתובב בחופשיות. יש מעטים שחזרו עד כה לקיבוץ, אבל הם צריכים להרגיש בטוחים, שלא יקרה מצב שבו לא תהיה אפשרות להגן עליהם. אני מרגיש מחויבות לא רק כלפי התושבים, אלא גם כלפי חברי כיתות הכוננות בעוטף שנפלו בהגנה על הבית. אני, וכל חברי כיתות הכוננות, צריכים להמשיך את המורשת שלהם, ונעשה את זה בחרדת קודש".
התרעות פיקוד העורף