"עברו כ-10 ימים או 11 יום אחרי ה-7 באוקטובר, והודיעו לנו שהם נעדרים. נדרשנו להגיע לבית גוברין, מקום שלא ביקרתי בו עד אז. מאותו הרגע שקיבלתי את המשימה ובמהלך כל הנסיעה - רצות המחשבות. אתה עובד עם עצמך: 'מה אני הולך להגיד?'. עשיתי סימולציות לעצמי - סיטואציה שאי אפשר לדמיין. אף פעם קודם לכן לא עמדתי בסיטואציה שכזאת, שבה אני אמור להיות המבשר".
אבל אז, בכניסה לבית של משפחת ברמן, עמד הקצין רס״ן אסף תלמוד. הוא לקח נשימה עמוקה ואז נכנס לתוך הבית. "שלום, השם שלי הוא אסף, אני מחיל האוויר, אני נציג צה״ל, מייצג את מדינת ישראל. אני רציתי לעדכן אתכם שגל וזיו נעדרים. אנחנו לא יודעים את מצבם, ואנחנו כאן לעדכן אתכם ככל שביכולתנו", אמר לבני המשפחה, שהיו עוד עשרה ימים באי-ודאות מוחלטת לגבי גורל שני הבנים.
מיד אחר כך החל הדיאלוג: "אני שמעתי את הבכי הגדול וחשבתי - מה יהיה לנו, גלעד שליט 2? האם עדיף שיהיה חטוף או הרוג? שמעתי הרבה בכי. הם תושבי כפר עזה, הם היו באי-ודאות ולכן הייאוש היה מלא, והחוסר ידיעה היה משמעותי. יחד עם זאת היה לנו תפקיד: אנחנו כאן לצידם. ידעתי באותו רגע שיש אכזבה עצומה מהמדינה, מצה״ל, ואני האיש שמבחינתם הוא המדינה, הוא צה״ל".
שנתיים אחרי, ביום שישי שעבר, עשה רס״ן אסף תלמוד, בפעם המי יודע כמה, את הדרך מביתו בפתח תקווה לבית גוברין. למרות שהוא כבר הפך לחלק ממשפחת ברמן, כל הדרך דרומה לא הייתה שגרתית מבחינתו. הראש גלגל מחשבות. הוא שוב נדרש לעשות סימולציות עם עצמו, דמיין איך יתנהל המפגש.
ה-7 באוקטובר תפס את מדינת ישראל מופתעת. היקף הנפגעים היה עצום - מעל 1,500 אזרחים וחיילים הוגדרו ביממות הראשונות כנעדרים, מאות אחרים כבר הוכרזו כחללים.
מדינת ישראל לא הייתה ערוכה להתמודד עם היקף כזה של משפחות ולהסדיר מולן את הטיפול הרווחתי המיידי, לנהל את הקשר עם רשויות המדינה והביטחון. זה כלל את העברת המידע הבסיסי על גורל יקירם, ועד טיפול בכל הקשור בצורכי המשפחות. באגף כוח אדם בצה״ל הבינו כי הם חייבים לאלתר פתרון בזק.
"אני כבר הייתי בחופשת השחרור, אחרי 24 שנות שירות. ב-7 באוקטובר, במהלך חופשת השחרור, קראו לי לחזור ליחידה מיידית. בחדר התדריכים אמרו לי המפקדים כי אני צריך לבחור אחד משני תפקידים: לחזור ליחידה לתפקיד שמילאתי לפני הפרישה, או לקבל כרגע תפקיד ליומיים. ביום למחרת, ב-8 באוקטובר, כבר הבנתי שזו משימה לשבועיים ימים ולא ליומיים, אבל אז בפועל היא הפכה למשימה לשנתיים".
"אנחנו בקשר עם המשפחה על בסיס יומיומי, כולל בשעות הלילה, בימי חול ובכל חג. אנחנו איתם מתי שנדרש", מספר רס״ן אסף.
"בסופו של דבר, אני אדם זר שנכנס לביתם ומספר בשורה קשה. יש חוסר ודאות וקושי לא לדעת מה קורה ואת משך הזמן שאין מראש תאריך סיום לו. מטבע הדברים, להכיר את החטוף ואת המשפחה, ולאט לאט להיכנס פנימה. אני אוהבת אותם מאוד. אנחנו בקשר מצוין. בכל זאת, ללוות אותם שנתיים - מטבע הדברים זה הופך להיות קרוב. הם אנשים חמים, ונוצר בינינו קשר מדהים", מספרת סא״ל תמר אביב.
"זה היה בשמיני באוקטובר. רק המשפחה הגרעינית, הצטרפה עובדת סוציאלית של הרשות המקומית (מבשרת ציון), ואז נכנסתי. דוד האב קיבל אותי. אנחנו באים לבשר למשפחה בשורה קשה".
כל קציני השו״ן של צה״ל ניהלו בשנתיים האחרונות חיים כפולים. הם נעו בעולמות מקבילים - החיים הפרטיים שלהם עם המשפחה הגרעינית, הקריירה האזרחית, ולצד זאת הם חיו את המשפחה של החטוף או החטופים שפעלו מולם. הם הפכו לחלק ממשפחת החטופים.
אבל כמו אצל יתר קציני השו״ן שליוו את המשפחות של השבויים החיים - השבוע נחתמה התקופה הדרמטית והחלה תקופה חדשה. "הרגע הכי משמח שלי בשנתיים האחרונות היה כשאמרתי להם שנחתם והוא יגיע לארץ, לפני העסקה. בסוף כולם ידעו, וזה היה בשיח. משפחת בוחבוט ידעה שדברים לפעמים לא מדויקים, נאמרים גם בתקשורת, והם יודעים שכשאני מתקשרת - זה סופי, זה מאושר, וזה קורה".
"לצד זה שהתרגשנו מול הטלוויזיה, אבל ברגע שהתקשרתי אליהם - זה היה סופי. לדעת באמת מתי זה יהיה, בכל זאת - 72 שעות מורטות עצבים. ההיערכות וההתרגשות הייתה אמיתית. אני התרגשתי כל כך כשאמרתי לאשתו שבעלה מגיע, ואבא של ראם חוזר הביתה".
השינוי של החזרה הוביל גם למצב מוזר, שבו קציני השו״ן שהפכו לחלק מהמשפחה של החטופים - נחשפו בפני החטופים עצמם בפעם הראשונה.
רס״ן אסף מוסיף: "האחים גלי וזיו הם אנשים מאוד חברותיים, מלקטים סביבם אנשים. החברים שלהם מייצרים שמחה. אמא שלהם כל הזמן דואגת להזכיר להם מה אני בשבילם וכמה אני חשוב בשבילם. אם הייתי חשוב לה - כנראה שהייתי חשוב להם. תמיד הם מבקשים שאני אשב לידם, שאספר להם מה היה, איך היה", אומר רס״ן אסף.
קציני השו״ן יודעים שאומנם השבוע נחתם פרק אצל המשפחות עם חזרת הבנים, האבות והאחים, אך מבחינתם הקשר - הפורמלי והאישי - עם המשפחות הוא כנראה לנצח.
רס״ן אסף מסכם: "עכשיו אפשר להיכנס יותר לרגשות. אני אבוא כשצריך, נגיד חג שמח ושלום. הצוות שלי ואני נמשיך לבוא, לאכול איתם, להיות איתם - לא רק לדבר עליהם. אני גאה שהייתה לי הזכות להיות חלק מהמשימה הזאת, כי היא לא תחזור על עצמה. נעשה הכול כדי שזה לא יקרה שוב. במקרה שלי הסוף הוא טוב, אבל המשימה לא הושלמה. יש חללים, ואסור לשכוח את המשפחות של החיילים שהקריבו את חייהם למען המולדת. אסור שזה יקרה שוב. כל מה שיידרש ממני - אני אעשה. אני לובש מדים".
התרעות פיקוד העורף